רות הרן מבארי הייתה בגיל של הנינה החטופה שלה, יהל, כששרדה מזוועות השואה. יחד עם יהל נחטפו עוד 6 מבני המשפחה - בתה של רות, שרון, נכדתה, נעם בת ה-12, נכדה נוספת עדי נחטפה עם בעלה וילדיהם ואשתו של בנה שנרצח, שושן. "שרדתי בשואה ושרדתי מליל התופת. רצחו את הבן שלי, כואב לי הלב, אני יודעת להפנים כאב - אבל הפעם הכאב לא נכנס. אני מתעוררת בלילה ורואה את התמונות, זה זוועה", סיפרה בעצב.
הרן תיארה את הרגעים בשבת השחורה שבה פשטו מחבלי חמאס על יישובי העוטף, וביצעו טבח ביושביו. המחבלים גם הגיעו לביתה, דפקו על הדלת ונעמדו מולה: "ראיתי אותם עם הסרט הירוק, הם היו נורא מפחידים ולא יודעת, לא פחדתי. נעמדתי רגע, ופתאום קראו להם, אז אני הסתובבתי וברחתי".
היא פונתה מהקיבוץ בשעות הלילה על ידי הצבא, וראתה את הזוועות שהשאירו אחריהם המחבלים: "על הדשאים היו תינוקות זרוקים, ילדים זרוקים, גופות זרוקות, אני לא אשכח את זה לעולם. תודה לאל אני בת 88, ואין לי עוד הרבה מה לחיות אז אני אשתדל לזכור את זה".
מאז תחילת המלחמה, משתמשים לא מעט במושג "שואה" לטבח שבוצע ביישובי העוטף. רות, שזוכרת היטב את מה שעברה כילדה, לא מוצאת תיאור אחר לזוועות שראתה. "זו ממש שואה. אם בוקעים בטנה של אישה בהיריון בסכין, זאת לא שואה? אם רוצחים תינוקות, זאת לא שואה? זאת שואה. אלו פראי אדם". היא עלתה לארץ עם הוריה עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה, וזוכרת היטב את תחושת הרדיפה הקשה ואת הכמיהה הגדולה להרגיש מוגנת ובטוחה במדינת היהודים. "אני אוהבת את הארץ הזאת. היא נתנה ביטחון למיליונים שנדדו בעולם. אבל מה שקרה הפעם לא יאומן, לא יאומן. דובר על משילות. איפה המשילות?".
"תבכו בשקט, אסור לעשות רעש"
חיים רענן, יליד 1935 תושב בארי, עבר את השואה כשהיה בגיל של נכדו, איתו ננעל בממ"ד במהלך מתקפת הפתע של חמאס. אשתו, חנה, הייתה אצל אחיה בקיבוץ ושם הם הסתתרו. גם שתי נכדותיו עם המשפחות שלהן ננעלו בממ"דים. בהודעות הוואטסאפ התעדכנו כל הזמן על המתרחש וניסו להבין מתי הם הבאים בתור. "הם נסגרו בממ"ד, אמרו לילדים תבכו בשקט. לבכות בשקט, לא לעשות רעש ולא לצאת לשירותים", סיפר.
לאט-לאט הבינו את גודל הזוועה, יותר מ-100 מתושבי הקיבוץ נרצחו או נחטפו. "בשבילי בעצם זאת הייתה ממש שואה שנייה. אני, עבר לי בראש אפילו דבר שאולי לא כולם יאהבו לשמוע את זה, שאלתי את עצמי במספרים, מה יותר, 6 מיליון או 107? לא 107 זה יותר. כי את ה-107 אני הרגשתי על בשרי ואת 6 מיליון למדתי אחרי זה כשהתבגרתי".
"יש לנו תקווה לבנות מחדש למרות הבן שנרצח"
מיקי וטובה שטרן איבדו ביום שבת את בנם, אורן, חבר כיתת הכוננות בנתיב העשרה. הם גרים במושב גיאה בדרום, ובמהלך כל אותו בוקר התעדכנו מול הילדים על המתרחש בקיבוץ, לא מאמינים לגודל הזוועה. "איך יכול להיות שהתצפיתניות מודיעות למוקד: 'הם מתקרבים, מתקרבים'. ומבטלים אותן אומרים להן שהן מדברות שטויות אתן מדברות שטויות, אני כועס שהגענו למצב הזה", אמר מיקי.
הוא מעולם לא סיפר לילדיו ולנכדיו על מה שעבר בשואה, אבל למה שקרה בשבת הארורה הזאת הוא לא מוכן להשוות. "השואה היה שעה-שעה, יום-יום, שבוע-שבוע, חודש-חודש, חמש שנים. אם יש משהו שטבוע בנפשם של שורדי השואה הוא ההבטחה שלעולם לא עוד. הבטחה שאולי עם השנים קצת זלזלנו בה, אולי לא הבנו אותה עד הסוף".
למרות הזוועות והאבל על בנם, המסר שלהם, של מי ששרדו בפעם השנייה הוא ברור: גם הפעם נקום, אין ברירה אחרת. "מאז שהעולם קיים היו כמה עמים, מעצמות גדולות והם נעלמו. והעם הקטן הזה, היהודי, עם כל החסרונות שיש לנו אנחנו ממשיכים, לא יאומן הדבר הזה. הדור שלי ראה במדינת ישראל נס - אנחנו לא ניתן שישרפו לנו. אני בתקווה גם אם רצחו את בני, שאנשי בארי יחזרו לבארי, ויבנו בית יפה כמו שהיה, זה היה בית מקסים וזו התקווה", אמר.