שני חיילים, שזה עתה פונו מהקרב באחד מיישובי העוטף, הגיעו במוצאי השבת שעברה לבית החולים ברזילי באשקלון - בית החולים הקרוב ביותר לזירת המתקפה, שטיפל ברוב המפונים והפצועים באותה שבת שחורה. "הם נתנו לנו את השמות של החברים שלהם ואף אחד מהם לא הופיע לנו במערכת. לאט-לאט התחלתי לראות חלק מהשמות וראיתי שהם בגדר 'נפטר' - עוד שם ועוד שם ועוד שם, בערך 30-20 שמות", משחזרת איטה קאופמן את הרגעים שבהם נאלצה להיות נושאת הבשורות הרעות.
"החיילים ישבו כאן במשך יומיים ולא ישנו, לא אכלו ולא שתו. ישבתי מול החיילים-ילדים האלה והם התחננו שאגיד להם משהו: אף אחד מהשמות שהם נתנו לנו לא היה בין החיים. בגלל הנוהל שצה"ל הוא זה שצריך להודיע למשפחות לא יכולנו בהתחלה לומר להם דבר. אני משתדלת לשמור על פנים חתומות, כי כל גבה שלי שזזה לכיוון מסוים עשויה להתפרש כמידע".
"סיפרו על החברים - והלב נקרע"
"יומיים הם יושבים שם בתקווה, כמו שהם הגיעו מהקרב, מלוכלכים ומפויחים וקרועים. הם סיפרו לי על החברים שלהם - 'זה חייל בודד ואנחנו המשפחה שלו', והלב שלי נקרע. ואני מסתכלת על הרשימות במחשב ואומרת לעצמי יכול להיות שכל הגדוד נמחק? ולאט-לאט אני מתחילה לראות בחדשות שכן, כל הגדוד נמחק. רק אחרי יומיים שניהם באו אלי ואמרו, 'טוב, הבנו שהם כנראה נפטרו. את לא צריכה להגיד, אנחנו מבינים שאת לא יכולה' והם הלכו", היא נזכרת.
בשגרה קאופמן בת ה-40 היא עובדת סוציאלית במערך הפסיכיאטרי של בית החולים ברזילי. ביום המתקפה של חמאס היא נהייתה הכתובת של בני המשפחה והקרובים המודאגים, שזרמו לבית החולים: מיד הוקם מרכז מידע, שאותו איישו העובדים הסוציאליים.
אל מסכי המחשב שלהם זרמו שמות ותמונות של כל מי שפונה אל בית החולים - חי או מת. והם, העו"סים, היו אלו שנדרשו לעתים קרובות להיות אלו שאחרי שעות של אי-ודאות מיידעים את הקרובים - גם כאשר בית החולים ספג מתקפות בעצמו. קאופמן, שומרת שבת, הצטרפה למאמץ עם צאת השבת - וגילתה עד כמה חמור המצב: החיילים מהחזית, הנפגעים מהיישובים בעוטף והמבלים ממסיבת הטבע "נובה" הגיעו ללא הפסקה לבית החולים.
אחד המקרים המורכבים היה כאשר אזרח סיני שעובד בהיי-טק בישראל הגיע לבית החולים עם דרכון של חברו, שעובד בבנייה בעוטף. "במזל היתה שם גם ויזת עבודה שכתובה בעברית. הוא סיפר שאשתו של החבר לא מצליחה לתפוס אותו והוא גם הגיע עם מידע שהוא היה באזור ונורה ברגליים. הוא שמע את זה מעדויות של חברים אחרים שניצלו. הוא לא דיבר עברית בכלל וגם האנגלית שלו הייתה ככה-ככה, כך שהיה קושי לתקשר".
קאופמן נדרשה להצליב פרטים עם השמות של האזרחים הסינים שנקלטו מאז תחילת המלחמה: "חלקם בכלל נותרו אלמונים ורק חלק קטן זוהה. עברנו איתו על התמונות של האלמונים. הוא לא זיהה אף אחד מהם כחבר שלו. עברנו אחר כך שם-שם מבין המזוהים, היה קשה כי השמות דומים מאוד וקשה לכתוב או לבטא אותם. ניסינו גם לפי תאריך הלידה להשוות לגיל של המזוהים, וגם לפי סוגי הפציעות. עברנו בין המחלקות השונות של בית החולים פיזית ופשוט לא מצאנו".
"איזו רשות לוקחת אחריות?"
את עיינה אדלר, חברת קיבוץ הראל, אנחנו מצליחים לתפוס מיד אחרי הלוויה של שכן מהקיבוץ וחבר משפחה קרוב, עידו קסלסי - לוחם מגלן שנפל ביום רביעי בקרב מול מחבלים. היה זה אקורד סיום לשבוע עגום שבו גויסה לטובת מערך החירום שפעל ברצף ועודנו פועל באיירפורט סיטי, תחת הובלת פיקוד העורף. על אדלר בת ה-47, מנהלת אגף פיתוח ההון האנושי ברשויות המקומיות במשרד הפנים ביום-יום, הוטל להיות חוליה מקשרת לרשויות המקומיות.
"ביום ראשון החלו להתארגן, מנהל החירום של המשרד אלוף במקרים כאלו. אבל בחיים אף אחד לא חשב על מספרים כאלו. עד היום כמות הנפגעים הגדולה ביותר שהתמודדו איתה הייתה באסון מירון - 45 גופות. ופתאום צריכים למצוא הרבה פתרונות. אנחנו מאוד מסודרים ועובדים עם אקסלים, כשיש גופה מזוהה ומאומתת בוודאות זה ישר מגיע אלינו. אבל היה מישהו שרשום ברחובות, אבל ההורים שלו גרושים. אבא שלו בכלל גר ביישוב אחר. ואז מה אתה עושה? כי משרד הדתות צריך ישר לשחרר את הגופה ולהתחיל בהכנות לקבורה. אז איזו רשות לוקחת אחריות?"
"את הדמעות שומרים למיטה בלילה"
"פתאום צצות המון שאלות. מה אתה עושה? אי אפשר להניע את התהליך וכולם רוצים מהר-מהר לאפשר למשפחות האלו לסגור מעגל ולערוך לוויה. אתה חייב לוודא שבשתי הרשויות יודעים על זה, שיחד עם הנציג של המשטרה יגיע גם נציב של הרשות המקומית. היו לנו מקרים שהודיעו למשפחות בלי נציג של הרווחה, כי הרשות לא ידעה. וזו דוגמה למקרה קל", היא מספרת.
"מקרה נוסף, שהיה פשוט קורע לב, הוא מקרה של חסר בית משדרות. יש לו כתובת בעיר, אבל הוא לא באמת גר במקום הזה ואף אחד לא דיווח עליו כנעדר. ברור שהרשות תטפל, אבל מי יחליט איפה הוא נקבר? היינו עובדי עצות והצלחנו בדרך לא דרך לאתר את אחיו בלוס אנג'לס".
ומה קורה כשאתה נאלץ לטפל במקרה של אדם קרוב? לאדלר זה קרה שהתבשרה כי כל משפחתה של עמיתתה לעבודה נרצחה באחד מיישובי העוטף. "קיבלנו את ההודעה על מותה ביום ראשון וזה היה נורא. היא נרצחה ביחד עם בן זוגה, אימו ושלושת ילדיהם. ואז פתאום מופיע השם של על המסך והמשטרה מוציאה את הפרטים של קרובי המשפחה - למי צריך להודיע. ואני שומעת את השם ויודעת בדיוק מי זה. ויודעת שלא כל המשפחה זוהתה עדיין, לכן אי אפשר 'לסגור מעגל'. כלומר, מודיעים למשפחה אבל אי אפשר להביא לקבורה. ובזכות זה שיושבים ביחד בחדר מהמשטרה, מהפנים, מביטוח לאומי וממשרד הדתות - כולם משתפים במידע ועובדים מסודר ומקצועי - את הדמעות שומרים למיטה בלילה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv