סופי ברזון–מקאי הגיעה כילדה מאנגליה וחיה בבארי כבר 30 שנה. היא אמנית ואוצרת שפעלה בגלריה של הקיבוץ, ובסוף השבוע עסקה בתערוכה חדשה שהיא אוצרת. בשבת בבוקר הם חשבו תחילה שזה עוד מטח שגרתי. ״ואז התקבלה הודעה שיש התרעה על חדירה. הילדים שאלו אותי, ׳מה הם יכולים להגיע לקיבוץ?׳ ואמרתי לא, אנחנו מאוד רחוקים – כמעט 5 קילומטרים מהגדר. לא חלפו 10 דקות והם היו בתוך הקיבוץ", היא סיפרה בריאיון לחדשות 12.
בעלה של סופי הספיק לרוץ, לנעול את הדלתות והחלונות כשהחלו להגיע דיווחים בקבוצת הוואטסאפ "אימהות בארי", המשמשת בשגרה לפעולות משותפות בקיבוץ. "המשיכו להגיע דיווחים והבנו מההודעות של האנשים שכשהם לא מצליחים לפרוץ את הממ"ד הם מבעירים את הבתים על יושביהם. הם ביקשו שיצילו אותם".
ככל שנוקפות השעות תושבי בארי מבינים שהם לבד. "רצתי החוצה והרטבתי את כל המגבות שהיו במים, ושמתי אותן בתוך הסל. הכנסתי את זה לממ״ד כי חשבתי שאם יבעירו לנו את הבית אוכל לעכב את זה עוד קצת, לחסום את הפתחים".
בממ"ד סופי כתבה בפייסבוק: "איפה הצבא?", "לא הבנתי, חשבתי שאולי לא יודעים מה קורה". כעבור שעה היא כותבת: "אנחנו מוקפים מחבלים, בתים עולים באש. הלוואי שמישהו היה מציל אותנו". הם המשיכו לשבת ולחכות. "עקבתי באימה אחרי הקריאות לעזרה הנואשות במשך שעות על גבי שעות. אנשים נטבחו בבתים שלהם ואף אחד לא בא. שעות על גבי שעות הם עברו בית בית ושחטו את כל מי שהיה שם".
כמה יממות אחרי פתיחת המלחמה היא בעין הוד. חברים הביאו אוכל ובגדים, אבל הכול יוזמות פרטיות לחלוטין. המדינה התפרקה מאחריות והפקירה אותה, בדיוק כמו באותן שעות בשבת. שבע שעות אחרי תחילת האירוע, סופי עדיין הייתה נצורה בממ"ד ועקבה באימה אחר קבוצת הוואטסאפ. בנה של סופי באותן שעות חיבק אותה ופחד. ״היה שלב שהידית של הממ"ד שלנו הסתובבה, אימא החזיקה סכין ועמדה ליד", שחזר.
באותו שלב כתבה סופי פוסט פרידה. "אם קורה לי משהו, היה לי טוב בחיים", היא נפרדת. "אהבתי הרבה. הרבה ברכות היו לי. מקלפים נוראיים היו לי חיים יפים״. היא הבינה שהיא לא עומדת לשרוד את זה – ולא רצתה לפחד מול המוות. ״רק חיכיתי שהם הלכו. ואז הם הלכו – המשיכו הלאה. לא יודעת למה, למה אני פה ומישהו אחר לא".
לאחר 10 שעות נגמרו המים והאוכל, כשלפתע הם שמעו קולות בעברית. "בשש בערב צבא דפקו לנו על הדלת. עשרה חיילים עומדים לנו בסלון, אני נפלתי לזרועותיהם. בכיתי שיחלצו אותנו מכאן, שייקחו את הילדים שלי״, סיפרה. "אבל היו פצמ"רים שנפלו לידנו. עלינו לממ״ד של השכנים, והחיילים נעלמו להילחם במחבלים. הם אמרו שהם יבואו בעוד כמה דקות, אבל עברו חמש שעות״. סופי חיכתה עם משפחה נוספת – שמונה אנשים עם תינוקות בתוך ממ|ד קטן.
״חנוקים מחום, בלי אוויר. אין חמצן לנשום, החלל אטום. פחדנו שהתינוקות יבכו וימצאו אותנו". רק בשעה 2:00 בלילה, אחרי שהיו נצורים 20 שעות, חולצו סופי ומשפחתה מהבית. "הפינוי היה רגלי, הקרבות נמשכו. החיילים ביקשו מהילדים לעצום את העיניים כי היו ליד הבית גופות, כשירדנו. אני יצאתי מהבית ולא הבנתי איפה אני: ערימה של גופות על הדשא, הכל דם. הקיבוץ עולה באש, הכל עשן. החזקתי את הילדה הקטנה שלי והילדים מאחוריי, וככה היינו מוקפים בחיילים".
בעין הוד סופי ממיינת בגדים שהביאו חברים, שדואגים גם לאוכל. אך עדיין, חמישה ימים מפתיחת הלחימה, אין גוף שנותן מענה לניצולים. "אף אחד לא מדבר איתנו! אנשים צריכים תרופות, אנחנו דואגים אחד לשני. איפה הקופות חולים? כלום. איפה כל מי שקרא לנו בוגדים? אנחנו הבוגדים? הם הבוגדים. האנשים שאני משלמת להם את המשכורת שלהם והם השאירו אותנו למות. הם הבוגדים, הם בגדו במדינה. הדם של כל הנרצחים, התינוקות שנחטפו, על הידיים שלהם. אני לא בוגדת כי הצבעתי שמאל. הילדים שנהרגו שם זה הילדים של הבוגדים?".
בבארי השבוע הוצאו כבר 112 גופות, טבח שאי אפשר להכיל, יישוב שחרב לגמרי. ״אנחנו נקום מזה, נשקם את הבתים ואת הקהילות שלנו״. הבן של סופי לא רוצה לחזור לשם. ״למה איפה הוא חושב שהוא הולך לגור?|, שאלה סופי. |אנחנו נתקע שם את דגל ישראל ונישאר שם. מישהו לא יכול להיות שם יותר – זה או אנחנו או הם. אנחנו לא יכולים להיות שכנים יותר|.