יותר מ-120 אלף ישראלים חיים כבר 61 ימים כמו גולים בארצם. רחוק מהבית, מהעבודה ומהמסגרות של הילדים, מפוזרים במאות בתי מלון שהפכו לערי מקלט. אמש (חמישי) הם הדליקו נר ראשון של חנוכה. בחג שעד השנה היה מזוהה עם אור ומשפחתיות, עם ניסים ונפלאות, יש להם משימה חדשה: לגרש את החושך במקום שירגיש להם שוב בית.
חדר האוכל הוא המטבח, הלובי הוא הסלון. לפני חודשיים הגיעו בני משפחת פקציארז, ממפוני קיבוץ בארי לבית המלון בים המלח וכך הם נאלצים להתנהל מאז. ארבעה אנשים ב-18 מטר מרובע, זה אולי נחמד לחופשה קצרה, אך בית זה לא. "יש חדר שינה עם נוף נחמד, המיטה של אשתי עדי ושלי, המיטה של מעיין והמיטה של אלה", מציג בפנינו נאור איך המשפחה מסתדרת בחלל קטן אחד כבר שבועות רבים. "חדר הארונות - חיים שלמים נכנסים כנראה לתוך שש מגירות. הכלבה מקופלת מתגעגעת לשני החתולים שלה", הוא מוסיף.
"עד סוף השבוע שעבר היו לנו שני חדרים", מסביר נאור, "יש לנו ארבעה ילדים, אז שני המתבגרים היו בחדר אחד, יחד עם בת הזוג של המתבגר הגדול. בחדר שינה נוסף היינו עדי, אני, מעיין, אלה והכלבה מקופלת. ברגע שהקיבוץ קיבל החלטה שנשארים כאן בחודשים הקרובים, גם המלון והאנשים הבינו, ואז ריווחו קצת".
לעדי ולנאור יש ברזומה שעות ארוכות בממ"ד בשבת הארורה ההיא. הם שרדו את המתקפה, אך אביה של עדי, יוסי זיגי, נרצח בקרבות בקיבוץ בארי. מאז היא מקדישה את כל זמנה למען המאבק לשחרור החטופים, ויחד עם ארבעת הילדים והכלבה מקופלת הם "מקופלים" כבר חודשיים בבית המלון, מנסים להיאחז בכל דבר שמזכיר חיים נורמליים.
"העוגנים שלך, הבית, השורשים, הבית של אבא, הילדות שלי, כל מי שאני בזכותו - כבר לא קיים", משתפת עדי. "נשארו לי הפעולות היום-יומיות שהייתי עושה בקיבוץ. אני זוכרת את הפעם הראשונה שביקשתי מחברה: 'תביאי לי סקוץ' וסבון כלים, אני חייבת לשטוף משהו'. אתה מבין כמה יש לזה משמעות לנפש שלך. הדברים הבטוחים, כשהם מופרים, כשהם לא קיימים, אז שום דבר לא בשליטה".
"הצפי האופטימי - שנישאר פה בין חצי שנה לשמונה חודשים"
נאור פקציארז, מפונה מבארי
"כלפי חוץ נראה שלהיות במלון זה אחלה", ממשיך נאור. "להיות במלון זה אחלה לשבוע, אולי אפילו לשבועיים זה נחמד. אבל להיות כאן יותר מחודשיים, זה כבר מתחיל להיות יותר ויותר קשה". עדי אומרת: "גם הלך הרוח, כשאתה נכנס למלון זה לא באותו הלך רוח שבו אנחנו נמצאים עכשיו".
"צוות העובדים במלון נותן לנו הרגשה של בית ושותפות", הוא מוסיף. "יחד עם זאת, לישון באותו חדר שינה עם שתי הילדות הקטנות שלי, בנות 8 ו-12, לאורך זמן - מביא איתו התמודדויות רבות של פרטיות ושל מסגרת".
בני משפחת פקציארז ירדו לים המלח כבר בבוקר ה-8 באוקטובר, ולדבריו הצפי האופטימי להמשך הוא "שנישאר פה לפחות בין חצי שנה לשמונה חודשים".
"יש הפתעות בחיים"
יאיר אלבז מגיע מעסקי המזון ואין אדם בשדרות שלא מכיר את הקייטרינג שלו, "הפגז של אלבז". לפני חודשיים הוא פונה עם כל משפחתו למלון בתל אביב, וכשהתחיל לטפס על הקירות, הודעה שנתקל בה בפייסבוק הביאה אותו למסעדה טבעונית קטנה בצפון בתל אביב. אם היו אומרים לו שיום אחד הוא יופקד על הפלנצ'ה במסעדה טבעונית בתל אביב? "בחיים לא הייתי מאמין", הוא משיב, "אבל הנה, יש הפתעות בחיים".
"זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי במלחמה העצובה הזאת", אומר אסף אינגבר ממסעדת J17 שבתל אביב. "הבנו שחלק גדול מהנתינה, זה גם למצוא את אותם חבר'ה שנמצאים כאן באזור ויש להם את המוטיבציה להאכיל חיילים, כ-3,000 מנות ביום". המסעדה החלה לסייע עם 30 מנות ביום הראשון, 100 מנות ביום השני, ובזכות התעסוקה של יאיר, אלפי מנות מגיעות בימים אלה ליחידות בצה"ל.
"אני כאן חודשיים. אם אתה משווה את החודש הראשון לחודש השני זה הבדלי שמיים וארץ", אומר אלבז. "בחודש הראשון היינו קרועים, גזורים". אלבז נשוי פלוס ארבעה ועם הצפיפות במלון הוא עוד מצליח להסתדר, אבל החלק הקשה עבורו הוא המרחק. "כל המשפחה שלי מפוזרת. חלק קטן נמצא כאן בתל אביב, אבל אימא שלי ואחותי בטבריה, הדודים באילת".
מלון על חוף הים בתל אביב. מה רע?
"מלון על חוף הים טוב ליום, יומיים, שלושה, שבוע. זה לא כמו בית".
יש לכם מושג עוד כמה זמן תצטרכו לגור כאן?
"לא יודע, באמת. בהתחלה חשבתי שזה יימשך שבועיים-שלושה, אבל נראה לי שזה הולך להימשך עוד".
אתה מאמין שתחזור בקרוב לשדרות?
"בסוף בסוף, נחזור לשדרות כמו גדולים".
מכונת כביסה אחת לכל המלון
משפחת דדוש, שבע נפשות, לנה כבר חודש וחצי בשלושה חדרים במלון בטבריה, לאחר שנאלצה לעזוב את מושב גורן שבגליל המערבי, אחד היישובים הכי מטווחים מתחילת הלחימה מול נסראללה. "אמא שלי, בת 84, בחיים שלה לא עזבה את הבית", אומר מורן. "יש מכונת כביסה ומייבש אחד לכל המלון ואנחנו מכבסים בתורנות, כל אחד לפי שעות ועושים כביסות", מוסיפה אשתו זהבית.
מורן: "אנחנו כבר חודשיים נמצאים במלון ואין לנו באמת תאריך לחזור לבית, לעיסוקים שלנו ולמסגרות שלנו. חוסר הוודאות גומר אותנו. כשבאנו לפה, צחקנו ואמרנו 'צריך עכשיו לקנות חנוכייה ונרות', וכולם אמרו 'מה אתה משוגע? איזו חנוכייה ונרות?' - כמו שכבר קניתי חנוכייה, אני מקווה שלא אצטרך לקנות מצות שמורות. כל שבועיים-שלושה מאריכים לנו את השהייה. כשאנחנו אומרים לבכירים בצבא: 'אנחנו נחזור ליישוב עוד חודש-חודשיים, אתה יכול להבטיח לי שמה שקרה בעוטף לא יקרה?', אז אף אחד לא יכול להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שזה לא יקרה".
רחל, בתם של זהבית ומורן, לא ראתה את הגננת שלה כבר חודשיים. "כל שיחת זום מרימה אותה למעלה ואז פתאום כשהזום נגמר, זה מוריד אותה עוד פעם למטה", הוא אומר. בתם נועה מספרת על הלימודים בבית הספר: "השבוע הראשון היה כיף, עכשיו קשה ובא לי לחזור הביתה. זה קשה כי אתה לא מכיר את כולם שם, ובבית הספר הרגיל יש לך המון חברים ושם קשה להתחבר לכולם".
זהבית, שכירה, ממשיכה גם בימים אלה לעבוד במפעל באמצעות חיבור המחשב מרחוק. מורן, שעובד במתחם הצימרים של אימו, מצביע על בעיה נוספת: "אין לנו בכלל ודאות מבחינת תיירות. גם אם המלחמה תיגמר ויגידו לי שב-1 במרץ אני חוזר הביתה, קשה לי להאמין שמישהו יבוא לגליל המערבי ובמיוחד לאזור שלנו, לקו העימות, כדי להתארח".
אוהבים את שדרות
מה עושים כל היום? סיגל ימין, גם היא פונתה משדרות לתל אביב, מספרת על שגרת יומה בחודשיים האחרונים: "קמה בבוקר, שותה את הקפה, מעשנת סיגריות וחוזרת לחדר". שרה ביטון מקריית שמונה מעידה: "קשה לי בגלל הגיל שלי לצאת ולהתנייד. צריכה מישהו שידאג לי ויעזור לי".
"היו מקרים שבאו תל אביבים ואמרו לנו – 'אבל למה אתם מתכוונים לחזור?'", מספרת סתיו חזיזה, גם היא משדרות. "מה זה למה? גדלתי שם, אני אוהבת את המקום, המקום מדהים". סיגל ימין מעלה נקודה למחשבה: "אם אנחנו לא נחזור לשדרות, אז מה זה אומר, שוויתרנו? אז בואו נוותר גם על תל אביב. בחרנו לחיות בשדרות, אנחנו אוהבים את העיר".