בעוד ישראל ממתינה לפי שעה עם התמרון הקרקעי הנרחב בעזה, צה"ל מבצע במהלך ימי המלחמה תקיפות אוויריות משמעותיות בשטח הרצועה. חיל האוויר משתמש בכמה סוגים של פצצות חודרות בונקרים, שמשמשות לתקיפת התווך התת-קרקעי של חמאס – כולל המנהרות שחפר מתחת לאדמה.
בימי ממשל אובמה, שבהם עלתה על הפרק האפשרות הריאלית של תקיפה ישראלית באיראן, ארצות הברית החליטה לספק לישראל פצצות חודרות בונקרים. מדובר בפצצות מתוצרת בואינג, שניתנו כאיתות לרצינות כוונותיהם של האמריקנים ביחס לתקיפה באיראן.
מדובר בפצצה במשקל של 250 פאונד – כלומר 113 ק"ג. בשנת 2021, על פי הפרסום באתר בלומברג, ישראל קנתה 1,000 פצצות GBU-39/B בקוטר קטן (SDB) תמורת 735 מיליון דולרים.
זוהי פצצה שמונחית מהאוויר, ויכולה לפגוע במטרה במרחק של 40 מיילים – כלומר 64 ק"מ. היא מאפשרת פגיעה מדויקת, תוך מזעור פגיעה באזרחים בלתי מעורבים.
פצצת ה-SDB קרויה בחיל האוויר "ברד חד", והיא נישאת על גבי מטוסי "רעם" ו-F15. מדובר בדור מתקדם של פצצות בעלות טווח ארוך, ועם יכולת חדירה של מבנים תת-קרקעיים ובונקרים.
בהמשך, כשישראל לא המשיכה לקבל את אספקת הפצצות חודרות הבונקרים מארצות הברית, הוחלט לפתח פצצות כאלה תוצרת כחול לבן. המשימה הוטלה על מהנדסי התעשייה הצבאית, שכיום נמצאים תחת אלביט.
לפני כעשור פותחה פצצה כזו, ועומק החדירה שלה לקרקע שופר בסדרת ניסויים. הפצצה מונחית למטוסי קרב, והיא משויכת לדגם MPR-500 ונמצאת בשירות חיל האוויר. היא פועלת באופן כזה שתוכל לחדור 4 קירות של בטון מזוין, ולהתפוצץ לאחר שחדרה מטר של בטון.
את פצצת ה-MPR-500 יכולים לשאת מטוסי הקרב של חיל האוויר, ומשקלה 250 ק"ג. בשונה מהפצצות האחרות, היא אינה נשברת בעת חדירתה לבטון המזוין, ונמצאה יעילה גם בחדירה עמוקה לתוך בונקרים שנמצאים בעומקים משמעותיים באדמה.