בין הסיפורים של אותה שבת ארורה, נמצא גם זה של קובי אלפסי, סגן-אלוף (במיל'), קצין בכיר באגף המבצעים של צה"ל, ששנים מוקפץ לקריה כדי לנהל משם את גזרת הדרום. אפילו הוא לא תיאר לעצמו שיום 7 באוקטובר יפגוש אותו גם באופן אישי. בזמן שהוא בבור, מנסה להשתלט על הכאוס - הבן שלו, אורן, נאבק במחבלים בתוך הממ"ד בקיבוץ נירים. לאחר הטלפון בשעות אחר הצוהריים שממנו הבין שאורן נהרג - הוא המשיך להתייצב בבור. "אני כבר הפסדתי", הוא אומר. "אבל אנחנו חייבים לנצח".
מכל מה שעברת במלחמה - לאיזה רגע אחד אתה רוצה לחזור? מה הרגע שנצרב לך?
"אני אתחיל מהסוף - מהשיחה אני מבין שאורן לא איתנו. זה רגע שאתה מבין שנכנסת לך יד ללב, חותכת חתיכה וזהו. אם לתאר כאב - זה זה".
במסגרת המגבלות, מה אתה יכול לספר לנו על התפקיד שלך?
"אני בחטיבת מבצעים. אנחנו אנשים שמגיעים, באירועים מסוימים שרלוונטיים לתפקיד עצמו, הכי מהר שאפשר, כדי להבין רגע את תמונת המצב ולראות לאן זה מתפתח".
בבוקר, ב-6:20 אתה בבית, 6:30 יש אזעקות. אתה מכיר את התמונה בדרום. אתה מרים טלפון לאורן שנמצא אצל החברה בקיבוץ נירים?
"הטלפון הראשון היה לאורן. הוא הולך לבקר בנירים, הכיר חברה חדשה. פרק זמן יחסית מאוד קצר, אני אפילו עוד לא הכרתי אותה. הוואטסאפ האחרון איתו זה על הסגירה שהוא ונועם אמורים לבוא אלינו בשבת, 'מתי אתם רוצים? בוקר, צוהריים, ערב?' התשובה שלי היתה, 'מתי שבא לכם, רק תבואו'. הוא הכין גם עוגיות כדי לבוא איתן. סביבות 7:20, 7:30, אני כבר נכנס לבור. כאוס".
מה אתה רואה כשאתה נכנס?
"טלפונים - לא יודעים, מה יודעים, איך יודעים, איך משיגים תמונת מצב. מאוד מהר הבנו שאנחנו צריכים לחפש כל דבר שלוחץ על ההדק - שיגיע לשם. נכנס ראש אמ"ץ, חודל את כולם ואומר, 'רבותיי, תחליפו דיסקט, אנחנו במלחמה'".
חשבת שהוא מגזים?
"לא."
בשלב הזה, איפה אתה מבין שהמחבלים נמצאים?
"בהרבה מקומות. מתחילים להבין את ההיקף".
מתי אתה חושב על נירים בפעם הראשונה?
"באיזור הצוהריים, כשנועה מתקשרת".
עד הצוהריים לא חשבת על נירים? אתה יודע שהבן שלך שם.
"כן. ויהיה בסדר, הוא בסדר. הוא בממ"ד. יהיה בסדר. אני יודע שאורן בסדר. כי זו מערכת היחסים שלי איתו, הוא בסדר. אם הוא לא בסדר? הוא יגיד".
זאת אומרת, הבנת אפילו בלי לחשוב על זה, שאתה עכשיו צריך להיות במוד "פעולה".
"נכון. ולשים בצד את הדאגות".
למרות שאתה יודע שהבן שלך בנירים, למרות שאתה יודע שהוא בממ"ד, למרות שאתה מתחיל להבין מה קורה שם בממ"דים?
"לא היה את הזמן לעצמי רגע לחשוב במיקרוטקטיקה מי נכנס, מאיפה, איך קרה, איזה ממ"ד, מה ממ"ד? אני לא שם. אני לא במוד הזה".
ואתה לא באת ואמרת להם, "חבר'ה אני פה, אבל תדעו לכם, יש לי בן בנירים".
"לא".
הטלפון של נועם, בתך, הוא מה שמחולל שינוי.
"אמרו לי 'תתקשר דחוף לבת שלך'. יש רק טלפונים של צבא, אני עוד לא מעכל איך היא השיגה את הטלפון של פה, לדבר איתי בטלפון האזרחי. אני חוזר אליה, והיא מספרת לי שהיא מקבלת תשובה עמומה מהחברה של אורן, וחוזרת על המשפט של 'אי אפשר לדבר עם אורן. אורן לא איתנו, אורן לא פה, אף אחד לא יכול לדבר יותר עם אורן'".
"בשלב הזה אורן כנראה עוד מנותק קשר בהגדרה - לא תופסים אותו. אמרו לי, 'קובי, אל תדאג, בדקנו. הוא בנירים'. זה שלב כבר שאנחנו מבינים שיש כאלה שהם כבר לא פה. אמרתי, לפחות הוא לא חטוף בעזה".
אז אתה בעצם נושם לרווחה, אומרים לך, "הוא בנירים", אתה אומר, 'מזל, הוא לא בעזה'.
"כן. אני מקבל דיווח ששלחו לשם כוח, במסגרת הכוחות שנשלחו, הכוח שהיה אמור להיות מוקצה לשם, הגיע לשם. הרגיע אותי שצה"ל יהיה שם. כשהקולגות שלי שומעים שאני מנסה להרגיע את נועם, ואומר שהכול בסדר, ושואלים, 'מה קרה?' אני אומר, 'הבן שלי בנירים. הוא לא עונה' - להם נדלקו המנורות האדומות. הם הבינו הרבה לפניי, מה יכול לקרות".
מה קורה במוצ"ש, שש בערב?
"בן דוד שלי פותח את הדלת. הוא אלוף משנה פה, והוא אומר לי, 'צא עכשיו'. אני אומר לו, 'עזוב, רגע, אני בדיון חשוב', הוא אומר לי, 'אין לך מה לעשות פה עכשיו. בוא רגע'. עוד לא הבנתי. הוא אמר לי, 'רד למטה, דבר עם נועם'. זה הכעיס אותי. למה אתם מפריעים לי? אני זוכר את הירידה במעלית. אמרו לי, "זה הטלפון של הרבש"ץ, תבדוק רגע מה קורה'. ואני אומר לו, 'אנחנו לא מצליחים למצוא את אורן'. והוא אומר לי, 'הוא לא איתנו'".
"אני אומר לו, "בעת הזו, 'לא איתנו' זה יכול להיות גם בעזה". הוא אומר לי, "לא, אני חושב שהבנת. הוא פה, אבל לא איתנו". והפעולה הזאת גומרת את האוויר. אני לא זוכר איך הגעתי לאוטו. עולה לאוטו. שם זו ההפנמה, ההבנה. נכנס לבית. בוכה בדרך, מלא. מבין שהיום הזה פגש גם אותי אישית. שאני יותר לא אראה אותו".
מתוך הבור הבנת את הקושי שיהיה בחילוץ הגופות מתוך השטח הבוער. ולכן, למרות הקושי, יומיים אחרי כבר חזר למשמרת, משם יצאת רק להלוויה ולשבעה של אורן - וחזרת ביום שני.
"אנחנו במלחמה. צריך לנצח. לי זה כבר קרה. הוא יגיע לקבורה כשיהיה אפשר להביא אותו. זה יכול לקחת יום, יומיים, שבוע, שבועיים. בינתיים צריך לבוא לפה. יש פה מה לעשות".
כשכועסים על הצבא, אתה לוקח את זה אישי?
"בוודאי. זה הצבא שלי. וזה לא אומר שלא צריך לבדוק את עצמנו כל הזמן. אני אדרוש שיבדקו את זה. אני חלק מהבדיקה".
בני המשפחה שלך, הם גם מרגישים ככה שלא הפקירו אותו?
"אימא של אורן מאוד כועסת על הצבא. אני יכול להבין את הכעס ולכבד אותו. הכעס לא יכול לפגוש אותי כי אני לא מאמין שמישהו בצבא עשה פחות טוב מהמקסימום שלו. בנוגע לשאלה האם המקסימום הזה היה מספיק? זה לא הזמן לבדוק את זה".
איך אתם רוצים שנזכור אותו?
"מלאך שומר. גם ברגע האחרון שלו. הוא בחר לשמור על מי שאיתו", עונה נועם, אחותו של אורן. "יש את האנשים שיתחילו להיכנס לסטרס, יברחו, יבכו, יפתחו את הדלת, ילכו איתם, ויש את האנשים שהם עומדים שם והם מקריבים את עצמם. הם שומרים על מה שחשוב להם".
"זה הילד הזה. גם בשבעה, כשבאו הרבה אנשים שלא הכרנו, הם מדברים על כך שהוא כל כך ייצג את מה שהשם שלו", מספר סא"ל (במיל') קובי.
אתה מבין שיש אנשים שצריך עוד להציל.
"באנו לנצח".
אבל, אתה כבר הפסדת.
"אני לא רוצה שעוד אחרים יפסידו".
מה זה לנצח בשבילך היום?
"זה לנשום כל רגע, זה להמשיך לחיות את זה איתי. זה להיות עם נועם, זה להיות עם יונתן. להיות עם המשפחה המורחבת, עם הילה. זה לראות שממשיכים את החיים".
מתי תדע שניצחנו, שניצחת?
"באוטומט, יוצא לי - אף פעם. אתה אף פעם לא יודע שאתה מנצח. זה רגעי. זו הנשימה הבאה, זה ניצחון קטן".
מתי תגיד, ניצחנו אנחנו?
"כשמה שכתוב לי ממה שהרמטכ"ל הגדיר, יתממש, ויגידו לי, 'תודה. לך תנוח', ומישהו יכריז שניצחנו. אז - אני אדע שניצחנו את זה. עד אז, אנחנו פה".