יש בזיכרון הלאומי של ישראל כמה סמלים שאין ישראלי שלא מכיר, אחד מהם הוא התמונה הזאת: לוחם דובדבן עמרי מיכאלי שנפצע בקרבות בצוק איתן מובא לבית החולים כשהוא עטוף בדגל ישראל. השבוע, 9 שנים אחרי, עמרי שוב עטוף בדגל: מיכאלי נפל בלחימה בשבת.
17 שנים שעמרי מיכאלי שירת כלוחם ביחידת דובדבן, כל השנים האלה כלוחם קצה. כלומר הראשון שתמיד ירה יפעל וייתקל. "הוא כל כך היה נלהב להילחם", מספרת רון עמר, בת הזוג של עמרי. "כשאמרתי לו תשמרו על עצמכם, הוא רשם לי 'קללל' עם הרבה למ"ד. כתבתי לו 'תשמרו על עצמכם ואנשים מחכים שתצילו אותם'".
ג' לוחם דובדבן שנפצע באותה פעילות מספר כשהוא מאושפז בבית החולים: "נניח שאיזה מפקד יחידה נהרג, אז זה שושלת של תפקידים שהוא עשה, וטייס יש לו הילה. וכשלוחם נהרג רשום נניח עמרי מיכאלי 'רס"מ מילואים', אז מי יודע באמת איזה השפעה הייתה לו לעמרי מיכאלי על חיי אדם במדינת ישראל? ולכן הסכמתי להתראיין".
רון, בת הזוג: "אם הוא היה רואה עכשיו את כל הבכי ואת כל מה שהולך עכשיו, הוא היה כועס עלינו. כי הוא היה אומר הכול בסדר".
"היה מחויב למשימה, לאנשים לידו"
יותר מ-600 לוחמים של דובדבן לדורותיה הגיעו לבית העלמין הקטן בנס ציונה אולי להלוויה הכי גדולה בתולדות היחידה המוקפצת בצבא. חלקם באו פצועים מהקרב האחרון, ואלה שלא הגיעו עדיין נלחמים בשטח.
הדר מיכאלי, אחיו הבכור: "אנחנו קיבוצניקים. עמרי נולד בכפר רופין והוא בן אדם יפה תואר גדול, חזק. הוא היה קם בגיל 15, כשהיינו גרים בקיבוץ, ובלי להתאמן הוא עשה חצי מרתון, לדעתי הוא לא עשה אפילו חימום. הוא סיים מקום ראשון באיש הברזל שהיה פה בתל אביב. הוא כזה, והכול עשה בכיף. הוא אהב את הארץ, כל שבוע טייל. אהב ליהנות מהארץ, כמו שאנחנו צריכים ליהנות מהארץ הזאת. שכחנו שיש פה מה ליהנות והוא הקפיד לזכור את זה".
ליקי רוזנברג-מיכאלי, גיסתו של עמרי: "נגיד אנחנו נכנסים לארוחת שישי, עמרי עם המגבת פה, כמו שלמה ארצי, עם המגבת על הכתף, מטגן שניצלים. אין להשיג כאלה".
הדר: "הוא הפך להיות מכונה אך ורק כשהיה בצבא. שם הוא ידע לנתק את הרגש, היה מחויב למשימה, לאנשים לידו, ולסיים את המשימות עם מקסימום הצלחה ומינימום נפגעים. אם יש נפגעים הוא לרוב דאג שזה יהיה הוא ולא אף אחד אחר".
"הוא אמר לי 'אני יוצא' ואני אומרת לו 'מה אני אשאר לבד?'"
רק לפני שבועיים עמרי ורון עברו לגור יחד בתל אביב. את סוף השבוע שלפני המלחמה הם עוד בילו יחד בחופשה בדובאי.
רון: "אנחנו קמים מהאזעקה בעצם, בדיוק פתחנו עיניים, מתעוררים, מלא טלפונים, מלא סמסים של עמרי ותוך חצי שעה הוא יצא, הוא אמר לי 'אני יוצא' ואני אומרת לו 'מה אני אשאר לבד?'" היא בוכה, "'איך אני אישאר לבד?' והוא התעצבן עליי שאני אומרת את זה. כאילו 'מה את רוצה שאני אעשה עכשיו יש לי משימה לעשות'".
ג', לוחם דובדבן: "אני מקבל הודעה ממיכאלי הוא אומר לי 'אני יוצא עכשיו'. מחליטים שאנחנו יורדים עם הרכב הפרטי. אנחנו מקבלים את האישור תוך כדי נסיעה, ממשיכים. אנחנו באזור כביש 4, מבינים כבר, מריחים, שהרחובות כבר נראים אחרת, זאת אומרת הגענו כבר, אנחנו פה. אנחנו באירוע, ניסינו להגיע למחבלים. היה לנו אירוע אחד מוצלח עם 4 מחבלים, שניים נעצרו, שניים הורדנו. אנחנו מגיעים לכפר עזה, הצוות חטף כבר שני פצועים קשה. עולים לרכב, מתחילים לנסוע, מגיעים לאזור, האזור נראה לא טוב, מסבירים שהשורה של הבתים - יש מחבלים שם. יאללה מיכאלי יוצא ראשון. מיכאלי פותח את הזיג. אנחנו לא נכנסים ליירי מהבנה שיש אזרחים. בהמשך המסדרון אני רואה רשף מלמטה למעלה, שומע צרור. מיד מיכאלי נופל קדימה ואומר: 'חטפתי בבטן'. בפינוי אני בהכרה ומיכאלי מסתכל עליי, ואני אומר לו 'יא בן זונה אתה מלכלך לי את הציוד', כי הבאתי לו ציוד לחימה. הוא מסתכל עליי, אני שומע אותו, אבל הוא מעורפל מאוד. אני מרים את עצמי ואני רואה שעובדים עליו".
"הוא נפצע בצוק איתן, ואחר כך בג'נין"
רון: "רק בתשע הדר אומר לי שהוא נפצע. יש לי אפילו תחושת הקלה, אמרתי לעצמי שכמו תמיד הוא נפצע. הוא נפצע בצוק איתן, בג'נין, יופי הוא יהיה עכשיו בבית חולים".
הדר: "שמעי, עברנו את זה, עמרי נפצע כבר בצוק איתן, נפצע קשה, ואני גם הייתי הראשון שקיבלתי את ההודעה, אז הכנסתי את עצמי למוד כזה של תקווה שהוא פצוע. נכנסתי לאוטו ונסעתי ישר לבית חולים לבד".
ג': "אני בתוך תוכי אדם אופטימי אבל ראיתי שהוא ספג את כל הכדורים, ואני הרגשתי שלקחו לי איבר מהגוף".
לפי מה זיהו אותו?
הדר: "יש לו קעקוע קטן של דולפין וקעקוע של הצוות שלו ולפי הצלקת מהפציעה הקודמת".
אייל אלמוג, חבר ושותף עסקי: "הרגשתי שאני כועס עליו, עד שפגשתי את הצוות שלו לפני שעה והבנתי שהוא פשוט היה צריך להיות שמה, כמו שהוא תמיד הוא היה גיבור, היה לו אומץ שלא היה לאף אחד אחר. הוא השרה איזה רוגע מסוים שאף אחד אחר לא היה יכול להשרות".
"התכסה בדגל כדי להסתיר את עצמו"
הדר: "פציעה ראשונה זה היה צוק איתן, היה להם קרב עם איזה 15 מחבלים, הוא ישר רץ לאירוע, חטפו צרור רוחב והוא חטף כדור, אבל הוא המשיך להילחם עד שהוא חיסל את כל החבר'ה בתוך הבית, ואז באו לפנות אותו הוא לא הסכים להתפנות. הוא התעקש ללכת עם כדור ברגל למסוק".
הדר מספר על הצילום המפורסם עם הדגל: "הוא הגיע לבית החולים. ומי שמכיר אותו יודע שהוא שונא את כל הדבר הזה של מצלמות, אז הוא פשוט לקח את מה שהיה הכי קרוב לו ליד, שזה דגל ישראל, וזה פשוט יצא הכי טוב - כי זה מה שהכי קרוב לו ללב - ושם את זה על הפנים".
הוא הפך לסמל, זה היה בכל מקום אחרי זה.
ליקי: "כולם חושבים שהוא מצדיע שם, אבל הוא פשוט לא רצה שיראו אותו, אז הוא התכסה בדגל, אבל הוא כזה כוכב, הוא כזה חתיך. וזה כאילו את כאילו מסתכלת על התמונה ואומרת וואו".
הדר: "עכשיו הוא יהיה גם עטוף בדגל".
ליקי בוכה ושמה על הדר יד.
והפציעה השנייה?
הדר: "זה היה במבצע האחרון שהיה בג'נין. גם עכשיו הוא התקשר. הוא היה בבית חולים עפולה, אמרתי לו שאני מגיע אז הוא אמר לי 'לא צריך, לא צריך'".
רון: "בהתחלה לא ידעתי. הוא סיפר לי רק בדיעבד. הוא יצא וחזר באותו יום לתפקיד. אמרתי 'מה אתה חוזר? בוא הביתה'".
ליקי: "בגלל זה גם אמרתי לה שגם אם עכשיו, אם הוא היה נפצע, הוא לא היה יוצא עד שהוא לא היה משלים את העבודה שלו. אי אפשר היה לעצור את זה".
הדר: "לשמחתי אז, שם זה נגמר. בסדר, זכינו בו לעוד כמה חודשים".
"אמרנו לו יותר כיף ילד ביד מנשק"
למרות שנפצע פעמיים והוא כבר בן 35, היה ברור לעמרי שגם הפעם הוא לא נשאר בבית. עוד לפני שהגיע הקריאה הוא התייצב ביחידה.
רון: "גם כשהיו מקרים של חיילים שמתו הוא ראה את זה כבסדר, חייל זה התפקיד שלו".
ליקי: "אמרתי לו די עמרי, כאילו חלאס, גם עם הפציעה פעם קודמת, די, שחרר, כאילו בוא אנחנו רוצים להיות איתך'. הוא אמר שהכול טוב, שברק לא מכה 3 פעמים".
רון מספרת ובוכה: "הוא גם אמר לי 'אם קורה משהו, תכתבו על המצבה שלי 'פעם שלישית גלידה'".
הדר: "אמרנו לו: 'יש עוד דברים בעולם, אתה לא יכול להיות נשוי לצבא, בטח לא בגיל שלך. עשית דברים מאוד משמעותיים, נלחמת בצוק איתן, 'יאללה מספיק עם הקשקושים, יותר כיף ילד ביד מנשק, אבל זה לא היה מספיק לו".
"הביך אותו מאוד, אבל הוא קיבל צל"ש רמטכ"ל בצוק איתן", מספר אחיו ועמרי אמר אז כשקיבל את הצל"ש: "יש פה גאווה, יש פה ציונות, יש פה הרבה דברים שהם חלק בלתי נפרד מהמבצע הזה".
אייל: "תמיד הוא היה ראשון, לא היה לו פחד, זה בן אדם ללא פחד ולצערי הוא לא שרד את הפעם האחרונה. היו לו עשרות עד מאות אירועים כאלה".
ג': "הוא יושב פה מעליי, מעשן נרגילה, מוציא עשן, מסתכל עליי ולא מאמין שאני מדבר עליו, וכולם הולכים לשמוע את זה. אבל לי חשוב שידעו כמה הוא תרם לאזרחים האלה. היום אנחנו רואים אנשים שמעניין אותם מה הצבא ייתן להם, 'אולי אחרי 8200 אני ארוויח 30 אלף שקל'. אז מיכאלי וויתר על העבודה כדי לבוא למבצעים, זה חשוב שאנשים ידעו, חשוב שאנשים יזכרו את האנשים האלה, חשוב שאנשים ינציחו את האנשים האלה. חשוב שהם לא ייעלמו. חשוב שהחברה תכיר, חשוב שילדים יחונכו דווקא על האנשים האלה".
אייל: "הוא לא היה יכול לאכזב אותך, הוא היה אלטרואיסט בקטע חריג".
דיברתם פעם על אופציה שזה ייגמר כמו שזה נגמר?
"זה לא היה אופציה. זה לא לוחם שזה יכול לקרות לו. הוא לוחם רעל. הוא לא היה מהטובים ביותר, הוא היה הטוב ביותר".
הדר, כעסת עליו לפעמים שהוא ממשיך לסכן את עצמו?
"יש הרבה כעס, אבל אני משתדל לזכור את הדברים הטובים. הוא סיים במקום שהוא מאוד אהב. ליד אנשים שהוא מאוד אהב. באיזשהו מקום מאוד הזוי, כאילו אולי ככה הוא היה צריך לסיים".
ג': "מיכאלי תמיד אמר שאם הוא ימות, אז הוא ימות במבצע. אני בטוח שהוא יושב עכשיו למעלה והוא מחייך, כי הוא מיכאלי נהרג בתוך יישוב יהודי, אחרי שטבחו שם באנשים והוא לא ירה בפתח בגלל שאמורים להיות שם אזרחים וחטף על זה. הוא שילם על זה בחיים שלו, אבל הוא שלם עם זה. דווקא בימים ההזויים האלה שיש פה קרע במדינה".
הדר: "ואני מקווה שזה יהיה המסר שעמרי השאיר פה של באמת של חברות, של אהבה וכל הדברים שחסרים לנו היום".
אייל: "הוא אמר לי איזה משפט שנחקק 'הלוואי שהמדינה הייתה חותרת לאחדות כמו שמלמדים אותנו לחתור למגע עם מחבלים, חבל לי שזה לא ככה'. פשוט חשוב לי שיידעו איזה בן אדם הוא היה. ממש".