מאז 7 באוקטובר רבים מנסים למצוא את המילים לתאר את האסון הבלתי יתואר. כך גם עטר כץ מאור – תושבת בארי, שהייתה נצורה 19 שעות וחצי בממ"ד ביחד עם ילדיה בשעה שבעלה נלחם במחבלים. "אני כותבת המון, והכול למגירה", סיפרה בריאיון עם חן ליברמן, בפגישתן במדשאות המוריקות של קיבוץ עין גדי. "הפעם הרגשתי שהשיח הוא נורא בכותרות, כמה זה בטח מפחיד או כמה זה נורא או כמה זה מזעזע, וממש הרגשתי צורך להביא לאנשים שירגישו את הניואנסים הכי קטנים של המבט ושל השיחה עם הילדים ואת ההחלטות האלו שצריך לקבל. להביא רגע אנשים לממ"ד" .
"אנחנו בלי חשמל. יושבים עם מנורת לילה על סוללות. משחקים במשחק אסוציאציות בלחש. בחוץ יריות של צרורות וירי טנק לסירוגין", כתבה באחד הקטעים שפרסמה בדף הפייסבוק שלה, שזכה כבר לאלפי תגובות, לייקים ושיתופים. "'אימא, אפשר עוד פרק?' אני מגלה שאנחנו יושבים על המיטה במלון. החדר מואר, הילדים נקיים ושבעים ורגועים, ואני מקריאה להם ספר".
בהמשך כתבה: "אני עומדת מול הדלת, מקשיבה טוב טוב לקולות שבחוץ. ערבית? עברית? צעדים? צעדים על המרפסת? ושוב מנסים לשבור את הדלת. האם נצא מפה פעם? 'אימא בואי כבר!!' אני מגלה שאנחנו הולכים בנחל. הילדים רטובים ושמחים, המים זורמים, ושמש. רגעים מהממד חוזרים אליי. ואני אליהם. ומה יהיה איתנו, והאם חלק ממני יישאר בממד לתמיד".
כץ מאור כותבת כבר שנים רבות, אך לא חשבה לרגע שיהיה כוח שיוציא את הטקסטים שלה לאוויר עולם. לאחר כמעט 20 שעות של פחד מוות, דלת הממ"ד נפתחה. היא וילדיה חולצו בשלום והיא התחילה לכתוב. מאז, היא מפרסמת לעולם מילים שעוזרות להבין מה קרה שם, בתופת הזו שהכתה בעוטף עזה.
"אני מבינה שאני לבד ושאני אחראית על ילדים, אז כדאי שיהיה לי משהו", סיפרה על החלטת להתחמש בסכין. "בדמיון שלי ראיתי את המחבלים פותחים את הדלת ונקרעים מצחוק כשהם רואים אותי עם סכין. מה אני אעשה עם סכין? אני 1.50 מ' ואחת החלשות. אבל לא היה לי שום רעיון אחר".
עוד סיפרה: "אני מבינה שיש סיכוי טוב שזה גם אנחנו. שיכול להיות שייכנסו והילדים שלי יישמעו אותי נרצחת והלוואי שהם יישארו בארון". על הקושי לספר את סיפורה מול המצלמות אמרה: "כולנו חיים והבית שלנו עומד. לא ראיתי מחבל בעיניים". על השאלה האם הריאיון מלווה ברגשות אשם השיבה בחיוב: "אני עדיין חושבת למה הוא כן ואני לא? למה הילדים שלה היו צריכים לחוות את זה? למה שני בתים מולנו כן? האקראיות הבלתי נסבלת הזאת לא נותנת מנוח".
בפוסט נוסף תיארה את רגעי החילוץ: "יוצאים מהבית, הם על הידיים שלנו, עוצמים עיניים בכל הכוח, נגיד להם מתי לפתוח. הם רועדים לנו בידיים כמו עלים: 'אימא, אני מפחד'. יוצאים החוצה ופוגשים בשורה ארוכה את השכנים שלנו על השביל. קשישים, הורים וילדים. עומדים ומחכים כדי לפנות כמה שיותר בבת אחת. יריות, וזה קרוב. הילדים רועדים לנו בידיים".
"מתחילים לזוז", המשיכה. "אני והילדים עולים לג'יפ עם עוד 2 משפחות. אני עושה היכרות בין הילדים לחייל שמאבטח את הג'יפ מבפנים. שידעו שיש לו שם ולב ושאכפת לו מהם. כמה יהיה לנו עוד לתקן, האם אי פעם יאמינו בבני אדם שוב..? משטח הכינוס אנחנו עולים להסעה של חיילים, צפונה. אחרי 25 דקות של נסיעה מתוחה אחד מהם צועק לכולם- אפשר להוריד אפודים! אני מסתכלת על הילדים הרועדים שלי ואומרת להם – זהו אנחנו בטוחים.