"לפעמים אני נושמת ולפעמים לא": כמו בכל הסיפורים הקשים, גם הסיפור של אלה חיימי התחיל מוקדם בבוקר שבת 7 באוקטובר. טל בעלה התארגן על ציוד, יצא מהבית - והצטרף לכיתת הכוננות. הוא סיפר לה שיש מחבלים, ושהיא חייבת לנעול את הדלת.
"הלכתי וחסמתי את הדלת הראשית של הבית", היא שיתפה. "שמתי את כל הספות שמצאתי, מה שיכולתי, חסמתי את הדלת, ולקחתי סכין, שמתי לידי בממ"ד. אמרתי זה ייתן לי ככה עוד כמה שניות לעשות משהו".
בעשר בבוקר אלה כבר הבינה, "וי" אחד בשיחה בוואטסאפ - זה לא סימן טוב. "אני חושבת שאם ישאלו את הילדים מה הם זוכרים מהיום הזה, הם יגידו: 'את אימא בוכה'. רק בתשע בלילה הצבא מלווה את אנשי ניר יצחק מהבתים לבית הילדים הממוגן, ורק אז אלה מבינה שמכיתת הכוננות - נותרו רק ארבעה. מלבדם שלושה נהרגו, ושלושה אחרים, בהם גם טל שלה, נחטפו.
"אבא של טל הגיע, ההורים שלי הגיעו, סיפרתי להם וסיפרתי גם לילדים: לקחתי את הטלפון, פתחתי 'גוגל מפות', והראיתי להם איפה זה ח'אן יונס. זה היה להם מאוד קשה", היא שיתפה בכאב.
"זה משהו שהחלטנו להשיג יחד"
בזמן שבעלה נמצא בשבי החמאס, אלה מנסה להמשיך בשגרת הריונה, ומשתדלת לתעד את כל התהליך. "אני כן מנסה שכל מה שאני עושה שקשור לזה, לתעד בצורה מסוימת. כדי שיהיה לו". היא גם הדגישה בפני ילדיה, שאביהם טל ידע על ההיריון לפני שהוא נחטף: "זה משהו שאנחנו החלטנו להשיג אותו יחד".
אלה אוהבת להיות בשליטה, תחושה שכל כך חסרה לה עכשיו, כשהחיים שלה פתאום לא ברורים. לפעמים אני נושמת ולפעמים אני לא. יש הרבה אשמה. יש לנו אוכל, שלוש ארוחות ביום, מיטה מאוד נוחה לישון בה, מים, אוויר, אור השמש ומידע. אנחנו לא יודעים שום דבר על טל, אבל אנחנו כן מחוברים לעלם. אלה דברים שאין לו שם".
עוד היא המשיכה: "אני עושה את המינימום ההכרחי, באמת. אני אוכלת וישנה כי יש לי תינוק. אם לא היה לי את ההיריון הזה, אני לא יודעת איפה הייתי היום. באמת עושה את המינימום ההכרחי כדי לתפקד, ואני חושבת שאני מתפקדת בסדר".