הילה מורן מדמוני, תושבת שדרות, עדיין מדברת בקול שבור על השבוע האחרון שטלטל אותה - ועל הבית, שאליו היא לא מתכוונת לשוב בקרוב. אמש (חמישי), בריאיון למשדר הלילה של חדשות 12, היא סיפרה על השיחה עם כתבנו תמיר סטיינמן ברגעי הירי הראשונים ברחובות שדרות - וזעקה מדם ליבה: "זאת שואה, הרגשתי כמו אנה פרנק". מדמוני הבהירה כי אינה מוכנה לשוב כל עוד עזה קיימת - וביקשה להבהיר: "זה 'עוטף ישראל', בדגש על 'ישראל'. כל הזמן דיברתי על זה שאין 'עוטף עזה', אנחנו לא עוטפים מחבלים".
"לילה קשה, זה הלילה השביעי שאני לא ישנה", סיפרה מדמוני. "אני שומעת את כל השיח כאן, אף אחד באמת לא חווה את מה שאני חוויתי - הילדים שלי, ההורים שלי שהם מבית שמש במקור, הם באו אליי לחג ואימא שלי נכנסה לטראומה. כבר תכננו איך אנחנו מוציאים את הכול מהארונות ומחביאים את הילדים שלנו בפנים. כבר כתבנו הודעות לכל החברים, אני זוכרת שאימא שלי אמרה, 'אני אשלח את מספר חשבון הבנק לאח שלך אוריה, הוא יידע מה לעשות'".
מדמוני סיפרה כי התחילה להרגיש לא טוב עוד בלילה שקדם למתקפה: "מיום שישי בלילה לא הצלחתי לישון. אני תמיד חיה במין אבט"ש, 'לביאה' קוראים לי, אני אף פעם לא ישנה באמת, העיניים לעולם פקוחות. באותו לילה הרגשתי לא טוב - בחילות, דקירות כמו צירים. בעלי היה צריך לקום לתפילת הנץ, בדרך כלל הבכור שלי ישר מתלבש ומאיר את כולם, פתאום אף אחד לא רוצה להתעורר. אני יוצאת אחרי שהזעתי, כולי לבנה, ובעלי אומר לי 'מה יש לך'. אמרתי לו 'אני לא יודעת, משהו לא טוב לי'. התיישבתי על המיטה - צבע אדום".
"אמרתי לו 'איפה הצבא?'"
"רצנו, ההורים שלי לא הבינו מאיפה זה בא להם. הבן הגדול שלי התחיל להתארגן ואימא שלי שאלה 'מה קרה?' אמרתי לה 'הכול בסדר, אימא, אנחנו "רגילים" לזה' - במירכאות כפולות ומכופלות - 'צריך להישאר במקום'. קרוב ל-500-400 אזעקות, הפסקנו לספור בשלב מסוים, והפסקות חשמל. יצאנו לרגע, ובעלי מראה לאבא שלי את השבלים, איך זה נראה, כמו שאנחנו רגילים. ואז אנחנו רואים אש ענקית ממש, במרחק לא גדול מהבית שלנו, ואני מתחילה לשמוע יריות כאלה, ואני אומרת לבעלי ולשכן 'זה יריות?' ובעלי אומר לי, 'כנראה באזור התעשייה נפל באיזה בית חרושת, במפעל, פלסטיק אולי'. ואז אבא שלי בנונשלנטיות מטורפת כזו קפואה אומר, 'מה קרה לכם? זה קלצ'ניקוב, אני עברתי את מלחמת יום כיפור, אני מכיר את הרעש הזה טוב מאוד'".
"באותו רגע אני מתקשרת לתמיר סטיינמן, שהפך להיות כמו האח הגדול של הבן שלי שהוא מלווה אותו שנים, את ישראל מאיר", המשיכה מדמוני לתאר את רגעי הדרמה. "התקשרתי לתמיר, לא למשטרה או לצבא, ממש לא, כי אני יודעת שתמיר בא לפני כולם, תמיר מקשיב. ואני לוחשת לו, 'תקשיב, תמיר, יש פה אש ואני שומעת יריות, יכול להיות שזו חדירת מחבלים?' והוא אומר לי 'יש חדירות'. אמרתי לו, 'איפה הצבא?' הוא ענה לי, 'מורן, תיכנסו לחדר ממ"ד, תנעלו, לא לפתוח לאף אחד, תחשיכו הכול'. וזהו, ניתקתי את הטלפון. נכנסנו פנימה, וזה הרגע שהבנתי שמורן שהייתה ומורן שתהיה - זה כבר לא אותה אחת".
"מרגישה שאני בסיוט, מתחננת שיעירו אותי"
"לכן אני פה רועדת כולי, אני עדיין מרגישה שאני בסיוט ומתחננת שמישהו יעיר אותי. פתאום אני מבינה מה זה 'ויחר אפו'. אני באה מעולם מאוד מאמין, היו לי המון סכסוכים עם הקב"ה והיום אין לי שאלות אליו, גם לא לחברי הכנסת, כי זה לא הזמן - לכל דבר יש עת. זה לא הזמן לערב לפוליטיקה או להגיד למה שרים לא הגיעו לפה ולשם, אין שמאל וימין. רוב החברים שלי נרצחו לי, הם במפה אנשי שמאל ואני שונה מהם אבל תמיד אהבנו זה את זה. יכולנו להתווכח אבל עם זאת חיינו יחד".
"אני זוכרת שחברות שלי אמרו לי שהן ממש ידעו שזה הולך לקרות, הרגישו שזה הולך לקרות", הוסיפה מדמוני. "ברחנו משם עם ההורים שלי והמשפחה תחת ארטילריה מטורפת. יש לי משהו אחד לומר, מאוד חשוב: כל עוד עזה קיימת, אנחנו לא חוזרים. כל עוד אני לא פותחת את החלון שלי ורואה ים, אנחנו לא חוזרים. זה גם מה שחיים ילין אמר" (ראש המועצה האזורית אשכול).
"פתאום המשמעות של 'עוד נשוב לשם' ששר חנן בן ארי... לא כל כך הבנו את האבל הקשה שהם עברו. אנחנו מבינים היום", הסבירה. "אני לא רוצה להגיע לשם, אימא שלי אמרה, 'אני לא מוכנה שאת תחזרי, הנכדים שלי לא חוזרים לשם'".
מדמוני שיבחה את הקמת ממשלת החירום. "סוף-סוף הם החליטו להתאגד, וזה מה שצריך, מה שאנחנו, העם הזה, היינו צריכים מזמן". היא הוסיפה מסר לנתניהו: "אי אפשר להושיט יד לשלום למישהו שידיו מגואלות בדם. אמרתי את זה תמיד וכעסו עליי בהרבה מקומות כשבאתי לדבר - אסור להושיט יד למי שידיו מגואלות בדם ילדינו, משפחתנו, החברות הכי טובות שלי שהפכו להיות בלי ילדים והילדים שלהם שהפכו להיות בלי הורים. ולי קוראים 'גיבורה, ניצלת' - אני לא גיבורה. הנשים של העוטף לא רוצות להיות גיבורות, זה לא התפקיד שלנו".