אנחנו עם סיירת גבעתי בנמ"ר בדרך לחצות את הגבול, להיכנס לתוך רצועת עזה עם הכוחות שלנו. פעם אחרונה שעשיתי את זה, 2014, צוק איתן. תשע שנים אחרי, שוב, עם צה"ל בפנים. יאללה. בהצלחה לנו.
עברנו את הגדר, אנחנו נכנסים לתוך הרצועה, עדיין בשטחים החקלאיים, עכשיו נכנסים פנימה. אנחנו נוסעים על כביש החוף. בעיקרון פעם היה אפשר להמשיך מאשקלון ישר על הים. לא נשאר מהכביש הזה הרבה ויש כל הזמן התרעות על הרחפנים של החמאס שנושאים פצצות מעל כלי הרכב של צה"ל. ברגע שיש התרעה אנחנו צריכים לזנק פנימה ולסגור את המכסה מעלינו.
אנחנו מתחילים להיכנס לאזור האורבני של צפון הרצועה, רואים הרס מוחלט. פשוט ערימה של דיונות והריסות בתים. אין לאן לחזור כאן.
יש ירי. עכשיו זה המאג שמשיב אש. אנחנו חזרנו פנימה אחרי ששמענו ממש את השריקות של הכדורים מעלינו. הירי הזה מלווה אותנו כל הדרך ללב עזה, גם ילך ויתגבר ככל שנתקרב למרכז העיר עצמה. אנחנו מצטרפים לנמ"ר של לוחמי סיירת גבעתי, מהכוחות הראשונים שנכנסו קרקעית לרצועה.
"הלחימה לא פשוטה, היא קשה, צריך לשמור על קור רוח, גם כשמאבדים חברים. ובעזרת ה' נשוב אחרי שנשמיד את כל התשתיות שלהם", אומר אחד החיילים.
"תהיו מוכנים עם הציוד, אנחנו נכנסים. ברגע שנכנסים, הולכים ישר וימינה יכווינו אתכם", אומר המפקד.
אנחנו נערכים לפריקה. עצירה ראשונה. יורדים מהנמ"ר, מגיעים לבית ספר, או מה שנשאר ממנו. אבל בעזה כמו בעזה, גם בית ספר הוא לא רק בית ספר. אנחנו במה שנראה כמו איזה מעבדה בבית ספר ללימודי ביולוגיה. מטר ממנו, מפעל תחמושת, מחסן תחמושת, שם מערום של פצמ"רים, פצצות מרגמה, בחדר ליד יש מחרטה לייצור רקטות ובשיעור החופשי תמיד אפשר להתאמן עם קלאצ'ים מפלסטיק.
הכוחות ממשיכים לעבוד כל הזמן, שומעים את הירי, לשטח את הקרקע, מזהים אויב ויורים לעברו כל הזמן. הטנקים, התותחנים, כל הזמן יש ירי, גם מהאוויר. בית חולים שיפא נמצא ביום רגיל חמש דקות נסיעה מכאן.
"שים לב למסגד הצמוד לבית החולים, גם בבית החולים אנחנו יודעים להגיד שהם יוצאים משם. קיבלת, עבור?", אומר אחד החיילים בקשר.
סגן אלוף זיו, מפקד סיירת גבעתי, בן 34, נשוי לטל, אב ל-3 ילדים. הוא והלוחמים שלו הוקפצו ב-7 באוקטובר להילחם בנחל עוז, לטהר את הקיבוץ ממחבלים. מאז, חודש שלם הם בלחימה. לא ממש נחו, לא ראו בית. עכשיו הם בלב העיר עזה. קרבות פנים אל פנים מול מחבלי חמאס.
"מה שאנחנו פוגשים עדיין זה קרב מנוהל, זה לא עוד מחבל ש… יש להם שיטות ברורות, דברים שאומרים להם לעשות".
כלומר, עדיין יש איזו מפקדה ששולחת אותם.
"אני לא יודע, לא בטוח".
אתה אומר מנוהלים.
"כן, אבל מנוהלים זה יכול להיות גם שלימדו אותם עקרונות והם פועלים בעקרונות שלימדו אותם. זה מנוהל".
כמה הרוגים יש להם?
"מעל 250 הרוגים בגזרות שאנחנו הגענו אליהם, אני מעריך ש..."
זה שלכם רק.
"רק שלנו. אני אומר 'שלנו' זה חטיבת גבעתי. בתוך זה הסיירת וזה. אני לא מתחשבן עם חבר שלי מג"ד 9, תאמין לי, שירגיש בנוח להמשיך בסיירת ולשמור עליי ואני אשמור עליו. אנחנו הרגנו מחבלים שמנסים לטפס על הטנקים שלו והוא, יש לו שני מ"פים מהשריון שאני רק אומר להם תודה על מה שהם עשו תחת אש, לא מכיר אותם. הלכתי לפגוש איתם אישית פה בקרב, להסתכל בעיניים, פוגש איזה מ"פ שריון, שהתמונה לא מסתדרת עם איך שהוא נראה, ואתה אומר: תשמע, זה אריות. זה רק... זה הבן-אדם".
"היה לי פה אירוע תוך כדי חילוץ, עשרות מחבלים שיורים ושלחו אלינו עם החמאס שדוחף אותם מאחורה 150 אזרחים, נשים, ילדים, מבתי חולים שלהם, מטופלים, כדי לנסות לגרום לנו להיראות רע".
שלחו את האזרחים קדימה?
"תוך כדי לחימה בקרב מורכב. לא הצליח להם. עשינו את הפעולות שעשינו, הברחנו את האזרחים ופגענו במחבלים".
מה אתה יכול לומר על הלחימה שלהם, על החימוש שיש להם?
"הם קנו קצת אמצעים, הם התמקדו. אני לא ראיתי לוחמים שמצליחים לעמוד מול הלוחמים שלי. הם מצ'וקמקים. הם מורעבים, אין להם מים, הרוח שלהם מתחילה להישבר, אנחנו רואים את זה. הם הולכים אחורה, הם כבר לא פועלים בשיטות שיש להם, השמדנו להם את התשתיות, הם מחפשים פתרונות. זה לא העם היהודי, הם לא אנשים יצירתיים".
"אנחנו כל יום יושבים פה כמה פעמים למרות השעות הקשות, למרות העייפות, איך משתפרים, איך מצליחים יותר. אני מוזן מהאנשים שלי למטה, שם צריך לדחוף להם בכוח. אין להם סיכוי".
"אני מכיר את השיח שהיה סביב מבצעים ולחימות בשנים עברו, זה לא המצב. הדברים ברורים לנו מאוד, יש ביטחון ואמון שלם ומלא בין האנשים. צריך עוד אורך רוח, שימשיכו לתת אותו מהבית, אנחנו מרגישים אותו חבל על הזמן. ותודה שסומכים עלינו".
בכוח של זיו יש חיילים צעירים בסדיר וגם מילואימניקים. כולם מבינים בדיוק למה נשלחו לכאן.
"יש לי פה חיילים בני 19, לוחמים בני 45, אתה לא מבדיל ביניהם", אומר סא"ל זיו. "אולי קצת יותר כרס, פחות שיער בחלק מהמקרים ואתה לא מבדיל ביניהם, לא ברוח, לא בנחישות והם נחושים, תשמע, יש לי פה לוחמים ש-60 שעות לא ישנים ושואלים אותך מתי, מה המשימה הבאה. אתה מושיב אותם לרגע על התחת בטעות, מתחילים להתיש אותך, להציק".
חמישה לוחמים איבדה סיירת גבעתי בלחימה בעזה. וביחידה קטנה שבה כולם מכירים זה את זה, המכה כואבת אפילו יותר.
איך מתמודדים עם זה, איך ממשיכים קדימה? מה אומרים לחיילים?
"לא פשוט. צריך להגיב. יש עת לנצח. השתדלנו ליצור קשר עם המשפחות השכולות. אנחנו נלווה אותן כל החיים. אני בטוח שגם הן אותנו. אבל עכשיו יש לנו משימה ואנחנו צריכים להיות מרוכזים בה מאוד".
אפילו לא הלכתם ללוויות, לא היה זמן.
"לא, אנחנו פה".
מה אתה יכול להגיד, מי הלוחמים, מקודם אמרת "עם ישראל".
"יש לי חיילים מעוטף עזה שנלחמו על הבית שלהם, יש לי חיילים מהמרכז, חיילים מהצפון, חיילים מכל העדות, חיילים דרוזים, יש לי פה חיילים מיהודה ושומרון. אתה יכול להסתכל, רק מלהסתובב פה, בא אליך, ניגש איזה בחור עם פאות, לידו יושב תל אביבי צפוני שאני לא בטוח שהוא סגור על הברכות, אבל ביום שישי כשעושים קידוש זה כולם ביחד. באמת ערב רב של ישראלים, ישראל היפה".
ועד כמה המוטיבציה גבוהה?
"בשמיים".
הירי נמשך כאן כל הזמן, גם מקלעים, גם תותחנים. מבקשים מאיתנו לצאת לאזור יותר מוגן.
"המחבלים פה מתחפרים, הם רק מוציאים את הראש, אנחנו כבר נותנים עליהם פגז של טנק, מסוק מהאוויר, או כל דבר כזה או אחר", אומר רס"ן שמוליק, סגן מפקד סיירת גבעתי. "הם מפחדים לצאת, הם מסרבים פקודה לצאת. ונגיע לכל מקום שצריך, אנחנו לא מפחדים מכלום".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
רס"ן שמעון קצין אג"ם בסיירת גבעתי: "הייתי בנחל עוז. השתתפנו בלחימה שם, טיהרנו את המרחב, וידאנו שאין מחבלים ועכשיו אנחנו כאן. אני מבחינתי, זה לבוא לצוד את המחבלים פה. זה לבוא ולהראות להם שאי אפשר להתעסק איתנו ובכל מקום שנגיע אליו אנחנו נרמוס, כל מקום שניגע פה אנחנו נרמוס את האדמה הזאת ולא יהיה מישהו שייכנס ויוכל… ובכלל יעז לעשות עוד דבר שהיה דומה למה שקרה לנו עכשיו".
מה אתה יכול לומר לתושבים בנגב המערבי, בקיבוצים, בעיירות שליד, שחטפו מכה קשה?
"אני מבחינתי, בא לי לבוא ולגור וליישב את היישובים האלה כדי שהם ירגישו שאנחנו איתם. וזו משימה לאומית פשוט לבוא ולהחזיר את המקום הזה לחיים".
תן לי איזו אמירה אישית לאשתך, משהו.
"היא מה שקשה לי פה. היא גם מה שמחזיק אותי והיא גם מה ש…"
איך קוראים לה?
"ספיר. היא עשתה לי מעשה והתלבטתי מה אני עושה איתו כי אנחנו בסוף יוצאים לקרב. היא השאירה לי את טבעת הנישואים שלנו אצלי בכיס. היא שמה לי אותה ככה למזכרת. והבטחתי לה שאני אחזיר לה אותה בסוף המלחמה. על היד".
סרן נתן, קצין לוחם בסיירת גבעתי: "אני דתי חרדי מירושלים, גדלתי בירושלים כל חיי".
חרדי?
"חרדי. היום אני גר בקריית ארבע. חרדי-חרדי. חרדי על מלא אנחנו חזקים, אני לא יודע מה אנשים חושבים בעורף, אנחנו חזקים מאוד, הפתיע אותנו, עכשיו אנחנו כבר לא מופתעים, אנחנו אלה שמפתיעים, אף אחד לא מפתיע אותנו, כל מי שיוצא מפיר מת, כל מי שיצא עלינו מת. תהיו חזקים, אנחנו פה ולא נצא מפה עד שלא נסיים את העבודה".
רגע לפני שאנחנו חוזרים לנמ"ר, בדרך החוצה מעזה, אנחנו ליד הכיתה, מוצאים ספר לימוד. בכל זאת, אנחנו בבית ספר. זה החומר הלימודי בבית הספר: מחבלים, רצח, חטיפות. כל הגיבורים פה זה אנשים שרצחו יהודים. כולם. שרצחו משפחות. זה הגדול מכולם, במירכאות. יימח שמם. יאללה.
אני לוקח שלל – קלאץ' מפלסטיק.
כשאני בנמ"ר, בדרך חזרה לישראל, אני חושב על החיילים הגיבורים האלו שנשארים כאן מאחורינו. כבר חודש הם רחוק מהבית. כמו פעם, בנתק מוחלט מהמשפחה, מהאישה, מהחברה. הם העבירו כמה ד"שים שריגשו אותנו מתוך העיר עזה.
אנחנו במה שהיה כפר די פסטורלי עד לא מזמן, לא רחוק מהים, אל-עטאטרה. זה היה כפר קטן, נחמד, עם מסעדות על החוף, אבל ממנו יצא הרוע הזה. חבל שמקום כזה שיכול היה להיות גן עדן נחמד על חוף הים התיכון, הופך לזירה של הרס ורצח. אבל זה מה שרציתם, חמאס, לא? קיבלתם.
איך אמרתי אז בחורבות בארי? חמאס, אתם תשלמו על זה. פגשנו חבורה מופלאה, לוחמים מכל הארץ, מכל הסוגים, מכל השכבות, עם כל הדעות. עם ישראל במלוא תפארתו. והשאלה שחזרה על עצמה כל הזמן הייתה מה קורה בארץ, האם העם תומך במה שאנחנו עושים? האם העם מאוחד? אמרתי להם שכן, שהם הגיבורים שלנו. שעם לוחמים כאלו, עם אנשים כאלו, אין ספק, אנחנו ננצח. בטח עם המילים האלו שנאמרו לנו רגע לפני שחזרנו לארץ. החלום שלי שנחזיר את כל החטופים ואם אני אדע שאני או הלוחמים שפה נמות עבור זה שחטוף יחזור בחיים, או חייל/חי, לישראל, עשינו את העבודה שלנו. לא משנה מה יקרה, בכל מחיר, גם של הרוגים וגם שאני אמות, צריכים להחזיר אותם לא משנה מה. ראס בן אמו, הם חייבים לחזור. וזו הסיבה שכולם פה, וגם המילואימניקים פה וכולם באים למלחמה הזו כי זו המלחמה הכי צודקת שיש.