יותר משנה עברה מאז שאילנה גריצווסקי שוחררה מן השבי. במשך התקופה הזאת הנפש לא הצליחה להכיל את אותם רגעים קשים שבהם המחבלים חיללו את גופה, כפי שהיא סיפרה היום (חמישי) בריאיון ל"מהדורה המרכזית". "זה נושא שעדיין לא פתחתי", שיתפה, "גם לא עם המשפחה. זה לגעת בתחתית של הפחד. אתה כבר לא בן אדם - את בובה, אין לך זכויות".
"זה משהו אינטימי", היא אמרה, "זה משהו שלי שאני מתמודדת איתו. שזה חלק מהטראומה, זה חלק מהשבי". כעת היא מתיישבת מול המצלמה ומספרת לראשונה באומץ על ההטרדות שעברה, על איך שהמחבלים נגעו בה שוב ושוב ותקפו אותה כשהיא לבד ואין מי שישמור עליה.
"ביום החטיפה, שכבר הייתי בדרך לעזה, המחבל התחיל לגעת בי", תיארה. "בחזה, ברגליים, נוגע בי, מכניס לי יד מתחת לחולצה. ברגע שהוא כבר נגע לי בחזה, כבר איבדתי הכרה. זה לא לדעת אם את תחיי, אם את תמותי, אם יאנסו אותך, לא יאנסו אותך. זה לא לדעת מה היה בזמן שהיית על אופנוע מעולפת עד לרגע שהגעתי לבית ההרוס הזה".
היא המשיכה: "התעוררתי במקום הרוס, חצי עירומה, עם איזה חמאסניקים מעליי שאני צריכה להתחנן שלא יעשו לי כלום כי אני במחזור". לדבריה, היא סימנה להם שכואבת לה הבטן. "הם פשוט התעצבנו, הרביצו לי, הרימו אותי ושמו לי את החג'אב שלי", שיתפה.
"הם אמרו לי 'ברוכה הבאה לעזה, לחיים החדשים שלך'", היא הוסיפה. "המחזור שמר אותי בחיים. אז הבנתי שאני לא בהיריון וגם בפעם השנייה שקיבלתי מחזור, אמרתי 'ברוך השם', כי חששתי שאולי קרה משהו אחר".
במשך ימים ארוכים אילנה ניסתה בכל דרך שהמחבלים לא יתקרבו אליה וייגעו בה שוב. "אני אף פעם לא הורדתי אפילו את החיג'אב ואת החצאית", אמרה. "תמיד הייתי כולי מכוסה. תמיד פחדתי שיראו, לתת להם איזה משהו קטן. ידעתי למה הם מסוגלים".
היא המשיכה: "הייתי מקיאה או משלשלת או מתעלפת. והם היו אומרים, אפילו צוחקים עליי ושואלים למה נותנים לי קצת אוכל, אם גם ככה אני הולכת להקיא אותו. ישבתי שעות על הרצפה בזמן שמישהו שר לי את הקוראן, התעוררתי בארבע בבוקר עם המסגד ואז השובים התפללו על הראש שלי כששכבתי על הרצפה".
היא תיארה: "אחד מהם פשוט חיבק אותי וישב עליי ואמר לי שאני יפה. פשוט כיוון עליי נשק ואמר לי שאני הולכת להתחתן איתו, שגם אם יש עסקה, אני לא אצא. והוא משחק עם הנשק ואז מביא לי את הנשק לשחק".
גם עכשיו, כמעט שנה וחצי מאז שנחטפה, היא מתקשה להתחיל את השיקום כל עוד בן זוגה מתן צנגאוקר נמצא בשבי יחד עם כל החטופים. "זה הכול בפלאשבקים, אני לא מרגישה שאני באמת יכולה להבין את הטראומה המלאה ולהבין את כל מה שעברתי", אמרה.
עכשיו, כשחוזרים ללחימה, מה זה גורם לך להרגיש?
"פחד, חרדה. בין העסקה שלי לעסקה שהייתה, נרצחו חטופים שיכולנו להוציא בחיים וזה מה שעלול לקרות גם עכשיו, שנמשיך לאבד חטופים במקום להחזיר אותם. חמאס עדיין דורש תמיד את סיום המלחמה, הדרך היחידה להחזיר אותם זה בסיום המלחמה".
העדות הזאת קשה לשמיעה ומצטרפת לעדויות של שורדות שבי נוספות על תקיפות מיניות. ובינתיים, יש עוד 59 חטופים בעזה, חשופים להתעללויות אכזריות, ורק כשישובו, אילנה תוכל להתחיל במסע ההחלמה.
"זה כל פעם ללכת לישון עם אותה מציאות", היא שיתפה, "שבן זוג שלך לא ליד ולקום עם אותה מציאות. זה שובר. אני שואבת כוח מהעם שלנו, שבא איתנו לבגין, שמגיע לעצרות. וגם מלחשוב שמתן עדיין בחיים, ועוד חטופים עדיין בחיים, הם יכולים לשרוד את זה, אז מי אני שלא אקום כל בוקר לצעוק עבורם?".
תגובות