טל שהם, ששוחרר אחרי 505 ימים בשבי חמאס, תיאר בריאיון ראשון לאפרת לכטר בפוקס ניוז את רגעי החטיפה, ההתעללות בשבי, והשיבה הביתה. הוא סיפר על הרעב הקשה, אך הבהיר - הסבל הגדול ביותר היה כשלא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי. "אלה מחשבות בלתי פוסקות, הספדתי כל אחד מהם", אמר.
טל נחטף מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. אשתו וילדיו נחטפו גם הם, אך הוא לא ידע על כך. טל שהה שמונה חודשים וחצי במנהרות בעזה, ועוד חמישה חודשים בבתים שונים בלב עזה, שם הוא הוחזק כבול ומורעב.
טל שוחח עם פוקס ניוז שלושה שבועות אחרי שהוא שב הביתה. "כשיצאתי מהמנהרה בה הוזנחתי - נולדתי מחדש", סיפר טל, ונזכר בגיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שהיו איתו בשבי ונשארו בעזה: "אני לא יכול לישון בידיעה שהם שם. הם מורעבים, והם חווים התעללות ועינויים שעלולים להיגמר במותם בכל רגע. החיים שלהם בסכנה מיידית".
החטיפה ב-7 באוקטובר
טל שיתף באירועים מהשבת השחורה. "אני יצאתי מביתי והרמתי את הידיים", אמר על רגעי האימה, אחרי שהמחבלים כיתרו את הבית שבו שהה. "מחבל עם מבט של רצח בעיניים הוביל אותי לרכב. ראיתי 40 מחבלים חמושים, חלקם צילמו אותי. אני הייתי בהלם - גדוד שלם של מחבלים היו בתוך הקיבוץ, גופות של אנשים שהכרתי על הקרקע, והמחבלים צוחקים, לא מפחדים".
המחבלים הכניסו אותו לתא מטען של מכונית, ולקחו אותו לתוך עזה, שם ההמון נאסף. "נערים עם מקלות רצו לעברי וניסו להכות אותי", תיאר. הוא סיפר שהמחבלים הוציאו אותו מהמכונית, כיוונו לעברו רובה, וניסו לכפות אותו. הוא חשב שהם מתכוונים להוציא אותו להורג. "הרמתי ידיים, אבל סירבתי לכרוע ברך", אמר. "לא יוציאו אותי להורג בסגנון דאעש".
טל הובל ברחובות עזה, במעין "צעדת ניצחון". "הם צעקו 'חייל, חזיר, ציוני", אמר. "אני נופפתי וחייכתי - לא הראיתי פחד".
השבי בעזה
טל נלקח תחילה לבית, שבו הוחזק במשך 34 ימים. הוא שיתף שקיבל מזון מועט: "בשלושת הימים הראשונים אכלתי פיתות, אחר כך הפסיקו לתת לי את זה. אספקת המזון הפכה לדלילה. היו ימים שהייתי מקבל כמה כפות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".
למרות הרעב, הוא שיתף שהדבר הקשה ביותר היה חוסר הידיעה באשר לגורל בני משפחתו. "בחיים לא סבלתי ככה", אמר. "להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות - זה גרוע יותר מהרעב הקיצוני".
"הייתי צריך לקבל את זה שהמשפחה שלי מתה", שיתף. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בלוויה שלהם. הספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה - זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי, לקבור את המשפחה שלי בראש".
לדירה שבה שהה טל הובאו גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד ביום ה-34 לשבי. מחבלי חמאס עינו אותם, היכו אותם ומנעו מהם מזון. טל ירד עשרות קילוגרמים במהלך השבי. "לא יכולנו לזוז מהמיטות או לדבר, לחשנו הכל", הוא נזכר.
אות החיים - והמכתב שקיבל בעזה
ביום ה-50 לשבי, טל קיבל אות חיים מאשתו עדי - מכתב שבו נאמר לו שהיא והילדים הוחזקו כחטופים, אך שוחררו. "קראתי את המכתב והידיים שלי רעדו", אמר. "זה הדבר הכי חשוב שקרה - המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להגן עליהם יותר, יכולתי להתמקד במלחמה שלי - לשרוד".
המעבר למנהרות וההתעללויות
ביוני 2024 הועברו טל, גיא ואביתר באמבולנס ששימש את חמאס היישר למנהרה תת-קרקעית. במנהרה הם נפגשו עם שבוי נוסף - עומר ונקרט. היו ארבעה מזרנים על הרצפה, וחור באדמה שימש לשירותים. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים עליי, להסתגל למחסור בחמצן", תיאר טל.
החטופים קיבלו 300 מיליליטר מים ביום בלבד, ואכלו רק אורז. הם הוכו, נוטרו על ידי מצלמות - ובאופן מכוון נמנעו מהם מזון ושינה. טל אמר שהשובים שלהם חפרו מנהרות של חמאס, גם בשיא המלחמה.
אביתר וטל פיתחו זיהומים קשים. "הרגל שלי הפכה כחולה, צהובה וסגולה, עם דימום פנימי", שיתף. "נתנו לכולנו מדללי דם. בסופו של דבר קיבלנו תוספי ויטמינים במשך שבעה ימים".
ההתעללות בחטופים נמשכה במנהרות, ומחבל אלים הגיע לשמור עליהם. "הוא הכריח חלק מאיתנו לכרוע ברך כמו כלבים והכה אותנו", אמר טל. "הוא היה נכנס וצועק שאנחנו 'יהודים מטונפים', מרביץ לנו".
השחרור בעסקת החטופים
טל שוחרר מהשבי אחרי 505 ימים. לפני שהועבר לצלב האדום - הוא עבר טקס משפיל של חמאס. כשהגיע לבסיס רעים המתינו לו אשתו עדי ושני ילדיהם, נווה ויהל. "זה היה חלום שהתגשם", הודה, "זה עדיין נראה כמו חלום".
"לקח לי כמה ימים להבין שזה לגמרי אמיתי", סיפר. "היה לי קשה לעכל את זה. הרגשות הציפו אותי, כאילו ריחפתי מעל הכול".
תגובות