מאז 7 באוקטובר עוד ועוד חיילים ומפקדים גיבורים שחרפו את נפשם הגיעו לאגף השיקום בשיבא. מסעם הקשה כלוחמים הצטלב במסע אחר, בלתי צפוי ומאתגר לא פחות – מסע ההחלמה. אמש (ראשון) שידרנו ב"מהדורה המרכזית" כתבה מיוחדת שבה ליווינו אותם במקום שבו למדו ללכת מחדש. ושוב - באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.
התחנה הראשונה שאליה הגענו הייתה הבריכה הטיפולית, ההידרותרפית. שם פגשנו את סגן ניר גוטמן, לוחם בסיירת גולני. שוחה בחיוך ומבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים שהוא רוצה לחזור לצבא. כשניר הגיע לשיבא שתי הרגליים שלו היו מרוסקות לחלוטין. במים, הוא מספר, הוא יכול "להרים דברים כבדים ולהגיע לכל מיני טווחים, שלא היה מצליח להגיע אליהם".
"הוא נחוש בדעתו להשתקם וכולם פה עוברים שיקום מצוין", מספרת אוריאן בן שטרית ההידרותרפיסטית. "החבר'ה צעירים האלה מביאים איתם הרבה רוח והרבה שמחה. הם מאוד מחזקים אותנו". מאז תחילת המלחמה כ-1,650 פצועים הגיעו לשיבא – וזה רק אחד מבתי החולים בישראל. המספרים בלתי ניתן לתפיסה, וכשצוללים פנימה לכל פצוע הסיפור האישי המדהים שלו. כמו למשל סיפורו של סמ"ר ארי שפיץ, לוחם גדוד צבר בגבעתי שנפגע מפיצוץ מטען בזייתון ואיבד את ידו ואת שתי רגליו.
"הראש בסדר, הכול בסדר"
"נכנסו למבצע של 48 שעות לטהר כמה שיותר בתים", הוא מספר. "טיהרנו את הקומה הראשונה ואז הם באו לעלות לקומה השנייה. המ"מ איתי סייף, פתח את חדר המדרגות, הוא ראה חור של פיר וכל הבית התפוצץ". עוד סיפר: "אני רעש עצום. אני לא זוכר כאב, אני רק זוכר שהתמוטטתי על הרצפה".
בפיצוץ הראשון הזה, שני לוחמים נהרגו ועוד כ-10 נפצעו. איתי הקשה ביותר מביניהם. "הסתכלתי על היד וראיתי שאין לי יד", הוא נזכר. "עדיין התלבטתי אם אני הוזה, כי הייתי מאוד מעורפל. את הרגליים לא ראיתי, אבל לא הצלחתי להזיז אותן".
זה נראה כמו הסוף.
"נכון, הייתי במצב אנוש. נלחמו על החיים שלי במשך שלושה שבועות". לאחר שנפצע, נתנו להוריו את הפתק שכתב, כמו כל החיילים, לפני הכניסה לעזה. "אני נכנס לעזה", כתב בפתק שנותר מפוחם. "אני נכנס עם עבר ועבור העתיד. עם כאב בטן קטן וחיוך גדול.
אני נכנס עם כל מה שספגתי מהוריי ומשפחתי במהלך השנים בהן אני חי. אני נכנס עם שלמדתי מרבניי וחבריי בישיבה. אני נכנס למען כל הנרצחים בעוטף. אני נכנס עבור העם שלי שקיים כבר אלפי שנים על מנת שיתקיים גם עשרות אלפי. אני נכנס בשם השם, ארי".
כשאתה כותב את הפתק, האפשרות למות עוברת מול העיניים. אבל גם האפשרות ששתי רגליים והיד ייקטעו?
"היא לא עוברת. ודווקא אני חושב שעם ישראל צריך להבין שיש אנשים שאיבדו גפיים. שעוד, ברוך השם, יש להם עתיד והכול בסדר לראות פרותזות". בחיוך שובה הוא מספר על הפעם ראשונה שהתבשר שאיבד את רגליו וידו. "וזהו?", הוא שאל את הרופא. כששאלנו על פשר התשובה הוא השיב: "אם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר".
איך לומדים ללכת?
"זה הרבה פיזיותרפיה ועבודה קשה. בהתחלה הדבר שהכי נלחמתי לעשות הוא להיות עצמאי. אתה קם במצב 100 אחוז סיעודי. זה מתחיל בזה שאתה לא יכול לרדת לכיסא, לצחצח שיניים או לאכול לבד. עכשיו, ברוך השם, אני מצליח לעשות הכול.
בהמשך שוחחנו גם עם הוריו של ארי, גבי ולאה. קצינת הנפגעים פגשה אותם מחוץ לבית חולים, ליוותה אותם פנימה ולא אמרה להם דבר מלבד שהוא חי והובהל לניתוח. "אני זוכר את השיחה הזאת", סיפר אביו גבי. אימו לאה המשיכה: "זה משהו שאף הורה לא מצפה לשמוע. אבל אנחנו מתחילים לספור ניסים. אני אומרת, העיניים, בסדר, הראש, בסדר, איברים פנימיים, בסדר, הוא חי, בסדר. ארי עוד יעשה את שביל ישראל ויחיה חיים מלאים וטובים".
"לומד ללכת לצד התינוק שלי"
משם עברנו למחלקת השיקום האורתופדי ופגשנו את רס"מ במיל' חיים גל אוטצ'י, לדבריו "מזקני המקום". בעודו צועד קמעה קמעה על ההליכון, היה חשוב לחיים להדגיש שלפני השיקום, היה בכושר נהדר. "הייתי עושה אימוני קרוספיט בים, עם צמיגים ובלוני גז", סיפר. הוא חטף רסיס גדול ברגלו מגראד, שנורה על כוחותינו במסדרון נצרים. "הוא פגע מילימטר מהעורק הראשי", הוא מספר. "כמעט קטעו לי את הרגל. כדי להציל אותה השתילו לי עצבים מבנק עצבים".
כשאתה יוצא למלחמה בתור מילואימניק, אתה לוקח דבר כזה בחשבון?
"בטח. אתה לוקח בחשבון גם שלא תחזור. עשינו פעילות באיזושהי שכונה שם בפאתי נוסיראת. היינו צריכים לחזור ואז שמעתי שריקה. אמרתי: 'אכלנו אותה, זה פה' ואחרי חצי שנייה זה נפל. הרגשתי כאילו הנשמה שלי מתנתקת מהגוף. ואז אני נותן לעצמי כאפות ואומר לעצמי: 'אין מצב, זה לא יקרה. יש לך תינוק'. זה תחושה מאוד קשה".
לחיים יש שלושה ילדים – אחד מהם נולד כחודש לפני תחילת המלחמה. "אתה חוזר מהפציעה בן-אדם אחר. אני מתחיל ללמוד ללכת, בדיוק כמו הבן שלי. זה תחושה סוריאליסטית". מה לאחל לך? שאלנו. הוא השיב: "שאחזור למלחמה בצפון", והוסיף בחיוך: "אם אשתי רואה את זה היא גומרת אותי".
לכרות או לא לכרות?
רס"ן תמיר כץ, לוחם בסיירת הנח"ל, קיבל את ההחלטה אם לכרות או להשאיר את רגלו על שולחן הניתוחים. "האופק לא היה חיובי", נימק את ההחלטה. "זה היה או להיות מרותק לכיסא גלגלים או תוך כמה חודשים ללכת ואפילו לרוץ עם פרותזה".
תמיר נפצע ברפיח מירי אר-פי-ג'י. "ראיתי הכול, אבל לא הבנתי. הרגשתי. הייתה באסה כזאת של עשר שניות ממש בהתחלה, ואז הבנתי והשלמתי עם זה יחסית מהר". עוד הוא מסביר: "כשאתה עשרה חודשים בלחימה, אין מה לעשות. איבדנו הרבה אנשים וזה רודף אחריך כמו צל גדול כזה".
משיחה לשיחה, האווירה בשיקום הרגישה טובה מכדי להיות אמתית. הגענו לפגוש אנשים בנקודת משבר ויצאנו מעודדים ומחוזקים. "יש פה אנשים שעברו שיעור בחיים שלהם", מסביר תמיר. אני פה שלושה שבועות, זה נחשב טירון. ואז הגיעה ענת בן דור, האחות האחראית בשיקום האורתופדי. שאותה כינה בבדיחות המ"פ.
"העבודה לא קלה. היא מאתגרת, אבל מלאת סיפוק", היא מספרת עם ניסיון של 38 שנים מאחוריה. "אנחנו עוברים איתם את הדרך ורואים אותם מתקדמים. עלינו איתו מלמטה וזה כבוד לנו ללוות אותם ולהיות בשמחות שלהם. זכינו להיות פה וזכינו לאהוב את העבודה שלנו".
בסיום הסיור הצטרפנו שוב לניר גוטמן, שלאחר השחייה בבריכה השיקומית המשיך ללימודי פסיכומטרי ולקורס בשוק ההון. "את משככי הכאבים, יושב, לומד", הוא מספר. בהמשך נזכר ברגע הפציעה: "פתאום פיצוץ. אני אומר לעצמי, 'גוטמן, אין מצב שעלית על מטען בלבנון. רק התחלנו את המבצע, מה אתה משוגע?'".
באותו הרגע הוא שר לעצמו שיר של הפיל הכחול. שאולי מתמצת את התחושה כולה באגף השיקום בשיבא: "אחי אל תדאג, הכול יהיה בסדר. כבר חטפנו סטירות ושמרנו בבטן. לקחנו אוויר והמשכנו קדימה למכה הבאה. אין דרך אחרת".