ביומיים האחרונים חלה עלייה ברטוריקה של גורמים ישראלים שמדברים על מלחמה של ממש מול חיזבאללה. ישראל כלואה בצפון בתוך מתווה שחיזבאללה יצר, מתווה שפירושו ירי לטווחים מוגבלים בצפון (בדרך כלל), לפעמים ירי לטווחים רחבים יותר, ומצד שני תקיפות של צה"ל שמוגבלות באופן גיאוגרפי.

 

תקיפה בדרום לבנון
תקיפה בדרום לבנון, ארכיון

המתווה הזה נוח לחיזבאללה שהעביר את עיקר הכוחות שלו למעלה, לצפון. חיזבאללה מקיים בכל חודש סבב החלפות של אלו שעדיין יורים ומשגרים (במקום כל שבועיים). המפקדים לא בשטח, וארגון הטרור יכול להמשיך ככה. בגלל בעיית כוח האדם שיש לו, בארגון מנסים לגייס פלסטינים, גם במחנות הפליטים בלבנון וגם בסוריה, וזה לא כל כך מצליח. לכן, בחיזבאללה ביקשו רשות מהאיראנים ומאסד לגייס סורים.

על רקע הדברים, בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות עיקריות. האחת - ללכת למאמץ של תקיפות מוגברות, פחות או יותר בתוך המתווה הנוכחי, כדי לשתק את יכולות הירי של חיזבאללה, לצמצם אותן, ולהמשיך בהרס התשתיות בהיקף גדול יותר ממה שחיל האוויר ופיקוד הצפון עשו עד עכשיו. 

יירוטים באזור צפת (צילום: דב הוכמן)
יירוטים באזור צפת, ארכיון | צילום: דב הוכמן
ארסנל הטילים והרקטות של חיזבאללה (צילום: חדשות 12)
ארסנל הטילים והרקטות של חיזבאללה | צילום: חדשות 12

האפשרות השנייה מסובכת מאוד. הדבר שמאפיין את המצב הנוכחי הוא שחיזבאללה לא יורה טילים כבדים, קל וחומר מדויקים, וחיל האוויר לא פוגע בטילים כבדים ומדויקים של חיזבאללה. למעשה, הנשק העיקרי של נסראללה עדיין מחוץ למערכה. 

האם ישראל רוצה להיכנס למערכה שמכניסה את הנשק הזה לתוכה? גם אם ישראל יכולה להגיע להישגים גדולים, אין הבטחה שניתן לעשות את זה מהר ושאחרי זה חיזבאללה יהיה מוכן להסדר שהוא לא מוכן לו עכשיו. לכן, כשמדברים על הרחבת המערכה בצפון צריך להיזהר ולבחור נכון בין שתי האפשרויות.