סיפור הגבורה של הלוחמים במוצב לולים בשבת הנוראה של 7 באוקטובר הוא מסוג הסיפורים שלא ניתן לדמיין. קבוצת חיילים מצומצמת של סיירת נח"ל, שנלחמה במשך שעות ארוכות במאות המחבלים שחדרו לשטח ישראל, כשהם הכי קרובים לגדר. הם היו קו ההגנה הראשון על כרם שלום, חיסלו עשרות מחבלים בעצמם – וברגעים הקשים ביותר חלקם כבר השלימו עם הנורא מכל.
בכתבה ששידרנו אמש (שני) ב"מהדורה המרכזית", חזרו הלוחמים למוצב לולים שבו הכול התחיל. "אני באיזשהו שלב גם השלמתי עם המוות שלי", נזכר סמ"ר רז דאהר. "אני זוכר את השיחה האחרונה שלי עם עומר. אמרתי לו שאם המסוק קרב לא מגיע תוך איזה שתיים-שלוש דקות, כל מי שפה מת".
מוצב לולים הוא מוצב מבודד. בטונדה, כמה מבנים מפלסטיק וסביב רק חול, זבובים ולולים. ולמרות זאת, הוא יישאר חקוק בנשמתם של חמשת חיילי סיירת הנח"ל ששרדו קרב של שעות ארוכות מול מאות מחבלים. המקום שיהפוך את גבאי, אשכנזי, סיוון, עומר ורז לאחים עד אחרית הימים.
קרב של חיים ומוות – יום לפני חופשת השחרור
כוננות עם שחר. השעה 05:30 לפנות בוקר והם על הגדר הכי דרומית ברצועת עזה. מצפים לחופשת השחרור ביום שלמוחרת. סמ"ר עומר אלפואר היה הראשון שראה את המחבלים. "אנחנו הכוח הראשוני שניסה לבלום את כל המחבלים בעצם", הוא נזכר. "אנחנו אלה שפגשנו אותם בפעם הראשונה פנים מול פנים, לפני שהם עברו אותנו והצליחו לחדור לארץ".
בלחימה על הגדר, הם מצליחים לחסל ולהדוף אחורה את ראשוני המחבלים, אבל גל גדול שני של חמאסניקים פורץ פנימה. תומר, מפקד הצוות, נותן הוראה לפצל את הכוחות. הוא ואשכנזי עולים להילחם למעלה. "אני לא שומע מתומר כלום", נזכר סמ"ר איתי אשכנזי. "בשלב מסוים אני מסתובב לראות למה הוא לא עונה לי ראיתי אותו שוכב ומדמם מהקסדה. קראתי לו והוא בקושי דיבר. ידעתי שהוא לא איתנו. שהוא לא יכול לשרוד את זה". סרן תומר שהם ז"ל בן ה-23 משריגים נהרג במקום.
אשכנזי חטף כדור בלסת ורץ לגבאי, שלא חשב שחברו יצליח לשרוד את הפציעה. בינתיים רז הנגביסט נלחם למעלה עם מקלע אוטומטי מול עשרות חמאסניקים. "אתה שומע את השריקות של הכדורים", הוא נזכר. "אתה רואה אותם פוגעים לידך. אני מתחיל לראות אותם, הם נופלים". הצוות מחליט לחזור למוצב לולים הסמוך. בדרך הם אוספים רוכב אופניים – ומצילים את חייו. הם רואים את סימני הירי על הקיר ומבינים: יש סיכוי שהמחבלים כבר הצליחו לחדור פנימה.
חברם הקרוב לצוות, סמל ראשון אור מזרחי ז"ל בן 21 מפתח תקווה, נהרג במטבח של המוצב. "כשראיתי אותו נשברתי", מספר רז. תפסתי לו את החולצה ואמרתי לו: 'אחי קום, זה לא אתה', הוא לא מגיב וירדו לי דמעות באותו הרגע". למטבח רז לא הסכים להיכנס.
"המחבלים במוצב, אני עומד למות"
הלוחמים מתפרסים במוצב: גבאי נכנס למטבח, סיוון מתמקם באזור מקלחות ורז לוקח את אשכנזי הפצוע ומתחבא מאחורי בטונדה. "כל המחבלים שהיו על גדר, מתחילים לבוא למוצב", נזכר רז. ראינו אותם באים מכל האזורים. מצפון, מדרום וממזרח. ואז אר-פי-ג'י – פיצוץ מטורף בשער". הם זועקים לעומר, הקשר שלהם בחפ"ק, שישלח תגבורת. הוא נמצא כמה קילומטרים מהם, בקרב בכרם שלום.
מה אתה עושה כשאתה שומע את גבאי קורא לך: "תעזרו"?
"אני אומר לו במילים האלה בדיוק: "גבאי, אנחנו בהתקלות. אנחנו עם פצועים והרוגים. תהיו חזקים. נסיים פה ונבוא". סמ"ר אילון גבאי המשיך: "אתה מבין שיש לך פה 40 מחבלים, שיורים עליך אר-פי-ג'י ושאין לך סיוע. אתה מבין שאתה עם 7 לוחמים ושהסיכוי שלך לצאת מפה באמת נמוך".
גבאי פנה לרוכב האופניים שאיתו במטבח שיצטרף ללחימה. בינתיים, רז מאחורי הבטונדה, מצליח בשיטה קבועה להדוף מאות חמאסניקים. "יריתי עם הנגב איזה 600 כדורים", הוא מספר. ההערכה היא שחיסל בעצמו בין 20 ל-40 מחבלי נוח'בה".
השעה כבר 14:00 בצוהריים. הלוחמים כבר אחרי 7 שעות של לחימה מסיבית – וממשיכים לבקש סיוע. רז מתחיל לשמוע את הערבית מקרוב. הוא מבין שהמחבלים הצליחו לאגף אותם, בעודם חשופים לגמרי במוצב. "הוא אומר לי המחבלים במוצב", משחזר סמ"ר אלפואר. "הם זורקים עלינו רימונים ואר-פי-ג'י. אני עומד למות. באותו רגע אני שומע את הטלפון נזרק על הרצפה והוא צועק 'מחבל'. אני מבחינתי יודע שרז מת. שכל הצוות שלי פשוט הולך למות".
דקה לפני שהמסק"ר מגיע, אתה לוקח את הרובה שלך ומכוון לראש?
"הייתה לי המחשבה הזאת. אמרתי: אם באים אליי מאחור, אז כנראה שאני לא אהיה בחיים יותר. אני פשוט אלחץ על ההדק וזהו. הייתי ממש שלם עם זה גם. "אמרתי לעצמי שאם את גלעד שליט לקחו בחיים, אותי לא ייקחו בחיים. זה המקום שבו אתה משלים עם המוות שלך".
"סיגריה של אחרי מלחמה"
אחרי שעות שעומר מנסה לשלוח סיוע לחבריו, הוא מצליח להשיג מסוק קרב שיגיע למוצב. "אני צורח לו בקשר מלא פעמים 'צק"ם לולים בעדיפות ראשונה', וכמה דקות אחרי הוא הגיע לפה". בתום 9 שעות לחימה, הסיוע סוף-סוף מגיע והקרב המטורף מסתיים. גל של עשן עולה וכל המוצב רועד. המחבלים מבינים שיש מסוק קרב באוויר ובורחים.
"בלי המסוק היינו מתים", נזכר רז. גבאי המשיך וסיפר: "התרכזנו כולנו במטבח ועישנו סיגריה. סיגריה של אחרי הלחימה. התיישבנו שבורים, מלאים בדם וזה הייתה סיגריה של 'אולי זה נגמר'. כנראה הסיגריה הטובה בחיי".