מיה ועומר היו חברים טובים, אבל שלי, אימא שלו, לא הכירה אותה לפני - המסיבה הארורה ההיא חיברה ביניהן. הם היו ברכב ארבעה, מנסים יחד להימלט ממסיבת הנובה: האחים מיה ואיתי רגב, חברם הטוב עומר שם טוב, שלושתם מהרצלייה - ואיתם אורי דנינו, שהכירו רק באותו היום דרך חבר משותף. אורי שכבר יצא מהמסיבה, חזר עם הרכב שלו כדי לחלץ אותם.
בתיעודים שונים הם נראים יחד, מסביבם כבר רכבים מרוססים וגופות מוטלות על הכביש. אבל אז, הם נתקלים בעצמם במחבלים שיורים על הרכב. איתי ואחריו מיה נפגעים מכדורים ברגליים, וכשהם מרימים את הראש - הם מגלים שאורי איננו, הוא נעלם ממושב הנהג. רק יותר מאוחר נודע כי נחטף על ידי מחבלים, ולא הרבה זמן אחריו - נחטפים גם השלושה האחרים.
שלי סיפרה על רגעי האימה ב-7 באוקטובר: "23:44, מירית, אימא של מיה ואיתי, שלחה לי את התמונה שבה נראה איתי כפות. אני זוכרת שישבתי על הספה כשהגיע אליי הסרטון, ואחי ראה את זה ואמר לי: 'שלי, זה עומר'".
מיה שיתפה ברגע האחרון שבו ראתה את עומר: "זה היה אחרי חמישה ימים, ב-12 באוקטובר. החליפו לי תחבושות, אז אמרתי להם שאם הם לא רוצים שאצעק - שיביאו אליי את איתי ואת עומר. איתי היה פצוע ברגליים, אז הוא ישב על כיסא - ועומר ישב לידי על הרצפה והחזיק לי את היד, הוא הרגיע אותי, שם לי יד על העיניים ויד על הפה כדי שלא אצעק". "ואז כשזה נגמר פשוט לקחו אותו והורידו אותו יחד עם איתי לחדר שבו הם היו", הוסיפה מיה. "וזהו, אני זוכרת אותו יוצא מפתח הדלת, אומר 'ביי' - ויום אחרי כבר לקחו אותי ולא ראיתי אותם יותר".
מיה הייתה בת 21 כשחזרה בפעימה השנייה של העסקה. איתי, אחיה הקטן בן ה-18, חזר בפעימה השישית. אורי בן ה-24 ועומר בן ה-21 נותרו בשבי. מאז שמיה ואיתי חזרו, הקשר בין משפחת רגב ומשפחת שם טוב הלך והתחזק: הן נאבקות יחד כדי שעומר יחזור, אחרת, הן יודעות שלא יוכלו להשתקם - לא נפשית וגם לא פיזית.
מיה נכנסה השבוע באופן לא צפוי לשני ניתוחים, בזמן ששלי טסה עם ראש הממשלה לארצות הברית. מבחינתה אלו זמנים קריטיים ואי אפשר שלא לעשות את הכול. "זה נסיעה משמעותית, אני חושבת שאנחנו מתחילים משהו חדש עכשיו", שיתפה שלי בשיחתה עם העיתונאים בוושינגטון. "ברגע הקריטי הזה אני מרגישה שזה טוב שאני נמצאת פה. אני רואה רק דבר אחד - אותי מחבקת את עומר".
מיה סיפרה על שורת הניתוחים שהיא עוד עוברת: "ביום חמישי עברתי את הניתוח השמיני. מדובר בזיהום שלא נגמר - חזרתי מעזה עם פטרייה שגדלה לי בתוך העצם בגלל טיפול ממש לקוי שלהם". עוד סיפרה מיה: "תמיד שואלים אותי מה הכי היית רוצה לעשות, והדבר הראשון שאני אומרת זה קודם כל לעמוד על שתי רגליים. אני מאוקטובר מקובעת למיטה או לכיסא גלגלים. היו פעמים שהיו לי נפילות ממש קשות - כבר צעקתי על ההורים שלי: 'קחו אותי לניתוח, אני לא רוצה את הרגל הזאת'. אם היו שמים לי פרותזה, כנראה שכבר הייתי הולכת".
עוד נשאלה מיה על שחרורו של מנהל בית החולים שיפא. היא שיתפה: "אם זה היה מנהל בית החולים שהייתי בו הייתי כועסת. הבן-אדם הזה ידע שאני נמצאת שם, פצועה, ואני בכל זאת מקבלת טיפול לא ראוי בכלל. היו מכאיבים לי בכוונה, ולפעמים היו לוקחים כלור, אלכוהול או חומץ תפוחים ושופכים לתוך פצעי הירי תוך שהם לוחצים. כדי שאני לא אצעק, אז היו מסממים אותי בקטמין ופתידין לווריד. זה יותר מרפה שרירים ממשכך כאבים, אז פשוט לא הייתה לי את היכולת להגיב אליהם - אבל כן הרגשתי".
על מה שהחזיק אותה באותם ימים קשים, אמרה מיה: "היו לי שתי ברירות: לשכב על המזרן ולבכות שאני מתגעגעת להורים שלי, לבכות על זה שירו בי, לבכות על זה שאני בשבי ופשוט להתקרבן - או להרים את עצמי ולהילחם. אני חושבת שזה בסוף באמת מה שהציל אותי". עוד סופר שהיא רוצה ללמוד רפואה - על כך אמרה: "כשהייתי שם, אמרתי לעצמי שאם אני יוצאת מזה ומגיעה הביתה - אני רוצה לטפל באנשים כמו שצריך".
בשיחה המשותפת עם שלי ומיה הן הציגו את הצמיד המשותף שלהן, עליו כתובים צמדי המילים: "עוד קצת, עוד טיפה". איתי ועומר היו אומרים את זה בשבי אחד לשני, סיפרה מיה. שלי סיפרה שהפאוץ' שנשא עומר באותו היום נמצא ברכב שממנו נחטף. על אותו הפאוץ' קשור סרט אדום שסבתו של עומר הביאה לו מקברי צדיקים. "איתי אמר כשהכול התחיל, עומר תפס את הסרט האדום ביד ושמר עליו", שיתפה שלי בדמעות. "אני תמיד אומרת - ברוך השם, עומר חי, והוא צריך לחזור הביתה".