רב סרן דודו זינגר, אבא לשני ילדים ומורה לשל"ח ממרכז הארץ, שוחרר ממילואים כבר לפני שש שנים. אחרי שבעה באוקטובר הוא חיפש כל דרך אפשרית לחזור לשירות פעיל ולתרום במאמצי המלחמה, אך נתקל בבעיות בירוקרטיות מפאת גילו - 51.
בימים הראשונים למלחמה, הצוות בפלס"ר שריון שאליו השתייך כשהיה במילואים עסק בפינוי גופות מהקיבוצים ומהמיגוניות, תחת פיקודו של סמל המחלקה.
לאחר שבועיים דודו קיבל את הטלפון שלו חיכה. "התקשר אלי המ"פ ושאל אותי אם אני יכול לבוא לפקד על הצוות", סיפר דודו ל-N12, "כמובן שהסכמתי, ולמרות שעברו מספר שנים, לא עלו לי בי חששות ברגע הראשון, הרצון להתגייס היה גדול יותר וידעתי שאני בכושר". דודו חזר לצוות 2 ופיקד על 16 אנשים.
הוא החל את שרשרת החיול מחדש והתאמן לקראת הכניסה לעזה. הוא מודה שההתחלה עם הצוות לא הייתה הכי קלה. "פער הגילים בינינו הורגש, אבל הבנתי שהוא ניתן לגישור. עד שהפעילו את האוגדה שלנו היה לנו חודש וחצי להתאמן ולחזור לכשירות", הוא הוסיף. "היו שם מילואימניקים שצעירים ממני כמעט ב-30 שנה. הייתה קצת חשדנות. בכל זאת אדם זר ומבוגר בשבילם שמגיע מבחוץ. ופתאום הוא המפקד שלהם. אז אני מניח שהם לא סמכו עלי כל כך והביעו חששות".
אחרי חודש וחצי של אימונים נכנסה האוגדה לעזה, והמשימה של צוות 2 הייתה להיות החפ"ק של סמח"ט 179. "היה סיר לחץ מטורף, 24/7 שכל הצוות הזה ביחד בבית אחד, אין פרטיות, כל פעולה שלך משפיעה על שאר האנשים, היה צריך הרבה סבלנות", הוא תיאר. "למעשה, רק אחרי הסבב הראשון בעזה אני יכול להגיד שהתגבשנו".
דודו הבין שעליו להפעיל את כישוריו כמורה כדי לשרוד את ימי הלחימה האינטנסיביים, "הבנתי את הרגישויות, היו לנו המון שיחות אישיות וקבוצתיות. היו בצוות הזה אנשים מכל רבדי החברה, התייחסתי אליהם כמו אל כיתה והקושי היה לשמור עליהם מגובשים, והמטרה הייתה להחזיר אותם לצוות אחרי שיוצאים הביתה להתרעננות".
"התמודדנו עם היתקלויות עם מחבלים, חיילים מהפלוגה שנהרגו בעזה, ממש חווינו את המלחמה", הוא שיתף. הצוות השתחרר בחודש פברואר, ובפסח כבר גייסו אותם חזרה למילואים, "בסבב השני זה כבר התחיל להיות ממש קשוח, בעיקר בגלל השחיקה, זו הפכה להיות השגרה שלנו, כמעט שנה מהחיים".
"רק בדיעבד גיליתי שהם התערבו מתי אני פורש ומרים ידיים, וזה שנשארתי ואני אבא לשני ילדים ומבוגר זה נתן להם דוגמה אישית שאם אני יכול - אז גם הם", הוא הוסיף, "זה גם מה שהחזיק אותי. אם יקראו לי שוב למילואים אני אחזור רק בשבילם, אשתי תהרוג אותי, אבל הרעות שלהם כל כך גדולה, שזה מה שיחזיר אותי".
ב-17.7 היה היום האחרון של הצוות בעזה, וזהו היה גם יום הולדתו ה-52 של דודו. חברי הצוות החליטו לתרום כסף לנטיעת 52 עצים בקיבוץ בארי - על שמו של דודו.
בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של חנוך דאום ביקשו חברי הצוות לפרגן למפקד שלהם וכתבו, "אנחנו צוות של מילואימניקים שב-7.10 קפצנו, אבל לא היה לנו קצין לצוות. משמיים הגיע אלינו מפקד שהיה פעם בפלס"ר, בן 51, ובמילים פשוטות הוא פשוט הציל את הצוות לאורך כל זמן הלחימה בעזה, לא יודע מה היינו עושים בלעדיו. לכבוד יום ההולדת שלו וכדי להודות לו על כל השנה המשוגעת הזאת שתלנו לכבודו 52 עצים ביער בארי דרך קק"ל, הרגשנו שזה גם מתאים לו בגלל האהבה שלו לטבע וגם בגלל כל ההרס שראינו ב-7.10 הרגיש לנו הכי סמלי לנטוע מחדש".
"התרגשתי והופתעתי מאוד", סיפר דודו על המחווה של הצוות שלו לכבודו, "אני לא חזק כל כך בהבעת רגשות, אבל התחבקנו כולם ואמרתי להם תודה. ההתרגשות נראתה לי על הפנים. לא ציפיתי בכלל למתנה, מעבר למשהו הפיזי, מה שהם כתבו ריגש אותי".
"אני חושב ש'ההצלה' מבחינתם הייתה שכולם חזרו הביתה בשלום, וכולם מדברים אחד עם השני וכל מי שהתחיל גם סיים ולא פרש. זה אומר המון על הצוות".