בבוקר 7 באוקטובר זיו, הראל ודניאל היו שם במשך שעות. עם כיתות הכוננות, מעטים מול רבים, הם הגנו בגופם על התושבים מפני המחבלים החמושים הרבים שפרצו את הגדר מעזה. כל אחד מהם שחזר את הרגעים מהשבת ההיא, שבה יצאו להגן על הבית.
זיו אביב, בן 57, לשעבר רבש"ץ גבים
"במשך 34 שנים שבהם אני רבש"ץ, יש לי נוהל קבוע: בכל שישי בצוהריים אני סוגר את שערי הגישה לקיבוץ ופותח אותם רק בראשון בבוקר. כך עשיתי גם בשבת 7 באוקטובר. ב-6:30 בבוקר החל הירי המטורף על יישובי עוטף עזה. כחצי שעה לאחר מכן, יצאתי לפתיחת ציר תחת מטח אדיר של טילים לעברנו. אנחנו למודי הסלמות, אבל באותו בוקר התקשרתי לסגן שלי ואמרתי לו: 'משהו נראה לי חריג'. הודעתי לו שאני מתמקם ליד השער של גבים ושיצטרף אליי ברגע שיוכל".
"אני לא מספיק לסיים את שיחת הטלפון והכול קרה תוך שניות. אני נעמד ליד השער של גבים ולפתע מגיח טנדר במהירות שיא ישר לתוך השער. מתוך הטנדר קפצו חמישה מחבלי נוח'בות חמושים, הם נפרסו משמאל ומימין ואני חוטף מבול של כדורים לעבר הרכב. זירת הקרב מתנהלת במרחב של שני מטרים על שני מטרים וכל מה שמפריד ביני לבין המחבלים הוא הגדר של הקיבוץ. בהתחלה אני לא מעכל מה קורה: אני רואה את הריקושטים של הירי והרכב מרוסס. עד היום אני לא מבין איך הצלחתי לצאת משם חי. המזל שלי שתמיד בפתיחות ציר, הM16 נמצא עליי. אני שולף את הנשק והכדורים שורקים מסביבי. תוך שניות אני מתחיל להבין מה קורה, נעמד מולם ונכנס לזירת לחימה. אני לא חושב על כלום, רק על דבר אחד: איך אני מונע חדירה לגבים? אני יורה בבודדת מסיבה אחת: אם אתחיל לירות באוטומט, התחמושת שלי תיגמר".
"הכדור קרע לי את השריר, מנסה לעמוד ולא מצליח"
במשך רבע שעה שנמשכה כמו נצח, אני בקרב יריות מולם. רבש"ץ אחד מול חמישה מחבלים. תוך כדי שאני נלחם בהם, אני חוטף את הפגיעה הראשונה ברגל ימין. כדור מפלח לי את החלק התחתון של הרגל. בתוך זירת קרב, אני לא מרגיש מיד את הכאב בזכות האדרנלין, אבל אחרי כמה דקות אני מתחיל להרגיש. אני יודע שאם אני עוצר עכשיו, המחבלים חודרים פנימה לקיבוץ. יש רגעים בחיים שאתה לא יודע מאיפה אתה מקבל את הכוחות. אחרי שחטפתי את הכדור ברגל, המחבלים עוזבים את הטנדר ושניים רצים לכיוון השער. הבנתי שלמרות הפציעה, אני חייב לגייס כוחות ולטפל בשני המחבלים שרצים לעברי".
"פתאום אני קולט שאני לא במחסה, אלא עומד חשוף מולם, הם יורים עליי ואני יורה עליהם. אני מרגיש את פגיעת הירי השנייה, שוב ברגל ימין, אבל הפעם בחלק העליון. הכדור קרע לי את השריר ואני מרגיש כאבי תופת. אני מנסה לעמוד ולא מצליח - אני עומד ונופל, עומד ונופל. מהשלב הזה, אני לא יודע איך הצלחתי להמשיך, אבל היד שלי ננעלה על ההדק. יש רגעים בחיים שאתה חייב לגייס כוחות ופתאום הפנים של הנכד שלי אסף עולות לי מול העיניים. הוא היה אז בקושי בן חצי שנה. ראיתי מול עיניי את הפנים של הנכד שלי והוא נתן לי את הכוח. אמרתי: "אני אשים פה את החיים שלי והמחבלים לא ייכנסו לקיבוץ, אין מצב שהם יגיעו לנכד שלי".
"אני נופל, יורה, מזהה שוב את המחבלים וממשיך לירות. ניסיתי לגרור את עצמי על הכביש, לזחול עד לבטונדה שמאחוריה אוכל לתפוס מחסה. תוך כדי שאני מזדחל על הכביש, אני מזהה את כוונת הנשק של אחד המחבלים, אני רואה אותו מתביית עליי. ואז המחבל ירה וגם הכדור השלישי פוגע ברגל ימין ומפוצץ לי את הפיקה. בשארית כוחותיי אני ממשיך בלחימה מולם. אחרי הכדור השלישי שפוגע בי, הרגשתי את הגוף שלי מתקרר, העיניים לא מתפקדות ואני רואה מטושטש".
"צעקתי 'שמע ישראל'. פתאום חמשת המחבלים ניתקו מגע, הסתובבו ונסעו"
"כשאני זוחל, פצוע, צעקתי צעקה של יהודי, רגע לפני שהאדמה סוגרת עליי. לקחתי את מכשיר הקשר וצעקתי 'שמע ישראל' הכי חזק שיכול להיות כי הבנתי שאני הולך להיגמר שם. פתאום חמשת המחבלים ניתקו מגע, הסתובבו ונסעו. אין לי איך להסביר את זה, פשוט רגע מהשמיים. בדיעבד הבנתי שהמחבלים האלה המשיכו למושב יכיני. אחרי רבע שעה, הגיעו לשער הגישה החברים מכיתת הכוננות, הסגן שלי וחובש מהקיבוץ שטיפל בי. הוא חתך לי את המכנסיים וחבש את הרגל, איבדתי הרבה דם. הייתי זרוק בכניסה ליישוב פצוע במשך שעות, עד שפינו אותי בצוהריים באמבולנס לבית החולים אסותא אשדוד וגם שם היה כאוס מוחלט".
"תושבי קיבוץ גבים היו מפונים מבתיהם בחודשים הראשונים למלחמה. כשהמשפחות חזרו סוף סוף הביתה, חוויתי רגע מאוד מרגש. היה לי חשוב להיפגש עם הנכד שלי בשער הקיבוץ, במקום שבו נלחמתי במחבלים ורק לתת לו חיבוק ענק. בשבילי זו הייתה סגירת מעגל נפשית: לראות את הנכד שלי יוצא מהאוטו ומנופף אליי עם הידיים. אני עוד נעזר בקביים, אבל אומר לעצמי: 'אני חייב לעמוד איתן על שתי הרגליים בשבילו'. זה היה חיבוק משמיים. זמן קצר לאחר מכן, הבת שלי הפתיעה אותנו ובישרה: 'אבא יש עוד נכדה אחת בדרך, אחות לאספי".
"אני הסבא שנלחם על גבים"
בשורה התחתונה, המחבלים שהגיעו לגבים נבלמו בשער הגישה בזכות הלחימה שלי נגדם. אני שמח על כך שהם לא הצליחו להיכנס. לימים שמענו את הסיפורים על החברים שלי, הרבש"צים שנהרגו בכפר עזה, בבארי ובנחל עוז ונשבר לי הלב. אני לא בחור צעיר, נושק לגיל 60, ואני הסבא שנלחם על גבים".
"שנה אחרי 7 באוקטובר, אני עדיין עובר טיפולים לשיקום פיזי ונפשי. אני חווה כאבים ברגל, אבל אומר תודה על כך שאני מצליח ללכת. אני מנסה להיות חזק, אבל מקבל תזכורות לאירוע כל הזמן. אני לומד לחיות עם הפציעה שלא הולכת לשום מקום. אין 'הוקוס פוקוס', יש התמודדות ארוכה פיזית ונפשית. חשוב לי להרים את הראש ולהסתכל קדימה. היום כיף לי לראות את גבים מתפתחת. ביקשתי מהתושבים רק דבר אחד: אני לא רוצה כלום, רק חיבוק".
דניאל מאיר, בן 51, רבש"ץ נירים
"התעוררתי ב-06:29 מהאזעקות. בילינו שבת בבית בהרכב משפחתי מלא ונכנסנו לממ"ד. אחרי רבע שעה אני מקבל טלפונים מהתושבים בנירים שיש חדירת מחבלים לקיבוץ. אני יוצא החוצה, לוקח את הציוד מהטנדר: נשק, וסט וקסדה. שמעתי ירי מטורף מכל עבר, והתקשרתי לחמ"ל כיסופים והודעתי שיש פשיטת מחבלים על היישוב. בחמ"ל מקבלים את המידע ואני עולה במדרגות לגג הבית שלי".
"אני מבין שחברי כיתת הכוננות פזורים באזור שבו שורצים מחבלים ולא יכולים לצאת. אני מתקשר לחטיבה הדרומית ואומרים לי שנשלח כוח לכיווננו. אני מתחיל לקבל טלפונים מתושבים, אחד מהם טוען שראה ג'יפ עם שלושה מחבלים שחדרו לנירים, נכנסו ישר לשכונה המערבית וניהלו קרב שבמהלכו המח"ט נפצע והחפ"ק שלו גרר אותו לצד הדרך כדי לעשות לו חוסם עורקים. כשהלוחמים מטפלים במפקד הפצוע, קופצים עליהם המחבלים מעזה ומבצעים בהם לינץ'. צילומי הגו פרו סיפקו את הוודאות לכך ששלושתם כבר לא בחיים. גופותיהם נחטפו לרצועה בג'יפ, אף אחד מאיתנו לא הספיק לחבור אליהם".
"לאורך הלחימה בנירים, אני לא בקשר עם המשפחה שלי ולא יודע מה קורה איתם. שני הבנים שלי הם שני אריות, יוצאי יחידה מיוחדת כך שהייתי רגוע. אני מגיע למשפחה אחרי הצוהריים ומגלה שהם בסדר, אנחנו מחלצים אותם עם כולם למועדון ותוך זמן קצר גם שני הבנים מגויסים. בשעות הראשונות של 7 באוקטובר הרגשתי חוסר אונים מטורף. אנחנו כחברי כיתת כוננות לא בנויים להתמודד לבד עם אירוע בסדר גודל כזה. כשהמג"ד אמר לי שאין לו כוחות לשלוח אליי, חטפתי בומבה והייתי על סף איבוד הכרה. לראשונה הבנתי את משמעות הביטוי: 'אמירה שהפילה אותי מהרגליים'".
"ברגע שהמחבלים חיסלו את כיתת הכוננות, הם מחקו בית בית"
"היום אני מבין שבזכות שילוב של נסיבות הצלחנו להגן על הקיבוץ: ראשית, מעולם לא שמנו את הנשקים שלנו בנשקייה. תמיד הנשקים של חברי כיתת הכוננות היו בבתים שלהם, בניגוד לנהלים של הצבא. שנית, לא מיהרנו להוציא החוצה את כיתת הכוננות ולמחוק אותה. המחבלים ידעו שלכל יישוב יש כוח וראינו בקיבוצים שכנים שברגע שהעזתים חיסלו את כיתת הכוננות, הם התחילו לעבוד בשיטתיות ולמחוק בית בית. כל עוד הם לא חיסלו את כיתת הכוננות, הם הלכו על ביצים והתעסקו במארבים".
"בנוסף, ירי המסק"ר על חוליית המחבלים בשעה 11:30 הביא שקט לנירים, כשהמחבלים ספגו הרוגים רבים והיתר ברחו. בהשוואה ליישובים אחרים, היה לנו מזל. אני איש מאמין כך שאני לא רואה דרך אחרת להסתכל על זה: בבוקר אותו היום צעקתי לשמיים ומשם הכול התחיל להסתדר".
ב-8 באוקטובר, אוטובוסים אספו את כל חברי הקיבוץ למלון באילת. לאחר שלושה חודשים, נחתם הסדר על מגורים בשכונה בבאר שבע ומאז ועד היום אנחנו כאן. לא חשבתי שזו תהיה מלחמה קצרה, אבל מה שכואב לי במיוחד זה שאני לא רואה שינוי בעתיד הנראה לעין. בתחילת המערכה היה לי חלום שבסוף המלחמה, עזה תהיה מחוקה. אם לא נמחק את הרצועה ולכל קיבוץ יהיה חוף - לא עשינו כלום. ב-2020 סיימו לבנות את המכשול על גבול רצועת עזה, גדר המערכת שעלתה מיליארדים ויצרה את הקונספציה שהמכשול 'בלתי עביר'. מרגע זה, חל שינוי ביחס לרבש"צים ולכיתות הכוננות. אנחנו חייבים ללמוד מהטרגדיה: אם לא נלמד, לא עשינו כלום. תחושת השאננות שהמחסום בלתי עביר, שהכול יהיה בסדר, ואווירת ה'סמוך עליי', כל אלו חייבים להשתנות. לצערי אני עדיין לא רואה שינוי, גם במלאת שנה למלחמה".
הנרצחים של נירים ב-7 באוקטובר:
- דורון מאיר (58).
- מור מאיר (17).
- רועי פופלוול (55).
- אורן אלפסי (22).
- גדעון באבאני (66).
החטופים של נירים:
- חנה פרי, נחטפה ושבה בעסקה.
- רימון קירשט, נחטפה ושבה בעסקה.
- נורלין (נטלי) בבדילה אג'וג'ו, נחטפה ושבה בעסקה.
- נדב פופלוול ז"ל, נרצח בשבי.
- יגב בוכשטב ז"ל, נרצח בשבי.
הראל אורן, בן 55, רבש"ץ רעים
"אנחנו מתעוררים משיגורים כבדים וכבר מכירים את המעבר משגרה לחירום תוך דקות. הפעם אני מבין מיד שזה לא אירוע רגיל. כרבש"ץ, עבור אירועים כאלה יש לי בבית שכפ"ץ וקסדה כדי לצאת החוצה ממוגן. מרגע שאנחנו מבינים שקורה משהו, אני מתחיל לעשות טלפונים. הטלפון הראשון הוא לראש צח"י אילן כהן שמזהה התרחשות משמעותית מעבר לשיגורים וחושד שיש חדירה קרקעית; אני מתקשר לקב"ט המועצה שמדווח לי על התרעת חדירה בכל הגזרה; שולח הודעה לכיתת הכוננות ומבקש מהם להתחבר למכשירי הקשר ולהמתין להוראות. אני יוצא מהבית ושומע ירי מקלעים".
"החלפתי את הציוד הפשוט לציוד קרב, אפוד עם מחסניות וכל מה שצריך כדי להילחם. ארבעת חברי כיתת הכוננות ואני נפגשים בנקודת שליטה ומרכזים הודעות על שמיעת ירי במרחב. בזמן שאנחנו מתלבטים מה לעשות, שתי טויוטות מגיעות לצומת רעים ובשלב הראשוני עוד לא יודעים לסווג האם אלו כוחותינו או לא. בדיעבד התברר שאלו שתי חוליות מחבלים מעזה בדרכם לשער האחורי".
"אני ממקם שני אנשים לכל כיוון, תצפית על כביש 232 ועל כביש 234 ויוצא לאסוף חבר נוסף מכיתת הכוננות. כשאני אוסף את עומרי, שנינו שומעים פיצוץ מכיוון השער האחורי של רעים. יצאנו לסריקה וזיהינו בטווח 70 מטרים מאיתנו חבורה של עשרה עד חמישה עשר מחבלים צועדים רגלית לכיווננו. עומרי יורה לעברם ופוגע. אנחנו חוטפים אש מיתר המחבלים שלא נפגעו כשאנחנו נמצאים בשטח חשוף לחלוטין. אני מדווח למועצה: 'יש מחבלים ברעים' וקורא במכשיר הקשר של כיתת הכוננות לבוא ולעזור לנו להילחם".
"בשלב הזה, שני החברים שמתצפתים על כביש 232 מדווחים על חדירת מחבלים רבים דרך השער הקדמי של רעים. חולפות עשר דקות בין הפריצה לשער האחורי ועד הפריצה לשער הקדמי, ב-8:00 בבוקר. המחבלים פורצים את הגדר ולוחצים על כפתור פתיחת שער הספקים. אני מעריך שבאותו היום נכנסו לאזור רעים מעל 100 מחבלים. אנחנו עוברים לשכונה הצפונית ביותר, שכונת הצעירים שבה מתגוררים חבר'ה מסוף כיתה י"ב ועד גיל 30".
"כשאני מגיע לחלק התחתון של השכונה אנחנו מזהים את הבית של גיא שמחי ז"ל עולה באש. גיא הציל באותו היום שלושים מבלים ממסיבת הנובה, עם חברו לשירות הצבאי ביחידה מיוחדת. אני מדווח במכשיר הקשר שהמחבלים עוברים בית בית ופשוט מטהרים את שכונת הצעירים. עומרי ואני ממשיכים כצוות גרילה, בירי מדויק בין כוונות לעבר המחבלים. הלחימה הזו שלנו נמשכת עד 09:30 בבוקר. אנחנו עושים עצירה והולכים לנשקייה כי אני קרוב לסיום התחמושת. אספתי מחסניות והמשכנו כדי להעניק תחמושת לחבר משק נוסף. בשלב הזה, אנחנו מזהים חוליית מחבלים שמתמקמת מעל כביש 232 ופוגעת ברכבים חולפים, ומנהלים מולם חילופי אש ופוגעים בחלקם".
"תוך כדי, זיהינו תנועה של ארבעה שחוצים את קו הירי, אני מתקרב אליהם ומגלה שאלה אזרחים ישראלים. הכנסנו אותם לתוך היישוב וחיברנו אותם למשפחה של אחד מחברי כיתת הכוננות. עומרי אומר לי שאשתו בהיריון מתקדם ולא עונה לו, הוא הולך לבדוק מה שלומה. בשלב הזה אנחנו מתפצלים. אני חובר לרס"ן מוטי שמיר ז"ל ושני קצינים נוספים מחטיבת גולני. נתתי להם קסדה ושכפ"ץ אחד והסברתי להם שזה ישמש כסימן ההיכר בשבילנו, כי למחבלים אין קסדות. יגאל, חבר שגדל איתי ברעים וגר כיום בכוכב מיכאל, מתקשר אליי ואני לא מצליח לענות לו. הוא מבין מה מתרחש ועל דעת עצמו לוקח ציוד קרב ומגיע עצמאית לרעים, תוך שהוא מסכן את חייו".
"כוח של היחידה הרב-ממדית בפיקודו של רועי לוי ז"ל ויחידת מצדה, מגיעים לשער האחורי של רעים מכיוון כביש 234. יגאל מוצא אותם ומוביל אותם בהכוונתי לשכונת הצעירים. בשלב הזה אין לי קשר עין עם שאר חברי כיתות הכוננות. אני מוודא שהם בסדר דרך מכשיר הקשר, אבל לא מסוגל לנהל אותם מאחר שגם אני נלחם. כשהכוחות הגיעו לשכונה, פרסנו מפה ועדכנו אותם על המיקומים של המחבלים. כיתת הכוננות שעד לאותו רגע ניהלה את הלחימה בעצמה עוברת לתפקיד של מפגש עם הכוחות, החברה ופינוי פצועים למרפאה. הרופא והאחות של היישוב מטפלים במרפאה במי שאפשר ואנחנו מנתבים החוצה את מי שזקוק לפינוי דחוף".
"עברנו בית בית, וחילצנו תושבים שהיו נצורים מהבוקר"
"החל מהשעה 12:30 הצבא מקבל פיקוד על הלחימה ברעים. הלוחמים חמושים בנשקים ומחסניות, אבל אין להם תחמושת נפיצה כמו רימונים או טילי לאו. לעומת זאת, למחבלים יש תחמושת בשפע. הלחימה מתנהלת בטווחים קצרים מאוד, של עשרה מטרים. לקראת השעה 14:00, מגיע כוח מבסיס ההכשרות של חטיבת כפיר עם תחמושת נפיצה שמאפשרת לחימה יותר מאסיבית. כוחותינו מבצעים סריקות ביישוב, עוברים בית בית ומחלצים תושבים שהיו נצורים מהבוקר. בשבעה באוקטובר קיבוץ רעים איבד חמישה תושבים שנרצחו על ידי המחבלים. חמישה נוספים נחטפו, וגילינו על כך מתמונות שחמאס משחרר מתוך המנהרה. ארבעה מהחטופים שלנו הם עובדים תאילנדים בענפי הקיבוץ והחמישי הוא הנער ליאם אור, כולם שוחררו בעסקאות".
"הלחימה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. 12 שוטרים וחיילים נהרגו באזור רעים ו-20 לוחמים ושוטרים נוספים נפצעו. בשעות הערב, מח"ט כפיר מקבל פיקוד על היישוב ומכניס פנימה טנק, שיורה שלושה פגזים לעבר בית שבו מתבצרים מחבלים".
"אבל פה לא נגמר האירוע. ב-1:00 בלילה אני מקבל הודעה במכשיר הקשר מהסגן שלי ניר טוביה, ששומע רעשים מתוך הבית שלו. אנחנו מבינים שאלה מחבלים. אותו בחור שנתתי לו נשק בבוקר עושה פעולה מהירה, ויחד עם הלוחמים הם הורגים את המחבלים שהתבצרו".
"ב-8 באוקטובר קיבוץ רעים פונה למלון באילת למשך חודשיים. משם אנחנו ממשיכים לשני בנייני דירות בתל אביב. אני לא עזבתי את רעים מאז ועד היום. לצערי הרב, אני חושש שבסופו של דבר נחזור למדיניות ההכלה ארוכת השנים, שאפשרה את 7 באוקטובר. במשך עשרות שנים מדינת ישראל הגיבה באמצעים דלים ולא אגרסיביים נגד הטרור. אם לא נתקן את הגישה הזו, אני חושב ש-7 באוקטובר הבא הוא רק עניין של זמן".
הנרצחים של נירים ב-7 באוקטובר:
- עמית גבאי (18).
- אסף פבר (23).
- סתיו קמחי (35).
- דביר קרפ (46).
- ורדה הרמתי (82).
חמישה חטופים מקיבוץ רעים שבו לישראל בעסקה:
ליאם אור (18) וארבעה עובדים זרים בעלי אזרחות תאילנדית