מייה שם הגיעה אתמול (שישי) לריאיון ב"אולפן שישי" ושיתפה במה שעבר עליה מאז שחזרה מ-55 הימים בשבי חמאס.
"החטופים שעדיין שם - זה הדבר היחיד שעובר לי בראש", היא אמרה. "אלה רגשי אשמה שאני פה, ויש שם אנשים, ואני יודעת מה זה להיות שם". לאחרונה חזרה ממסע הסברה בעולם, במהלכו הגיעה גם לקונגרס בארה"ב ולנאום מצב האומה של ביידן. "קיבלתי הרבה תגובות שעשיתי משהו, כשרואים אותי כחטופה שיצאה מהשבי פנים מול פנים - פתאום זה עושה משהו, זה משנה את כל התמונה".
היא התייחסה לשיקום שהיא עוברת - הן בפן הפיזי והן בפן הנפשי: "יש את השיקום הפיזי שזה תהליך ארוך של ניתוחים וטיפולים. אני מוגבלת בכל דבר, אני צריכה עזרה - החיים השתנו מקצה לקצה", היא העידה. "האצבעות עדיין לא נפתחות. יש לי תהליך שיקום ארוך וברוך ה' אני פה".
לדבריה, השיקום הנפשי שהוא הרבה יותר קשה מהפיזי. "אנשים חושבים שאחרי היציאה מהשבי והחזרה לארץ הכל חוזר לשגרה - אבל זה לא ככה. חזרתי מהסברה בחו"ל ומתחילים לקפוץ טריגרים. פתאום עולה לי פלאשבק של ה-7 באוקטובר של איך קרה, מה קרה, של כל הקטע של היד שעד לא מזמן לא יכולת לראות אותה, לא יכולתי לגעת בה כי זה היה הספתח של כל ה-55 ימים האלה".
היא הרחיבה, "למשל כשאני סוחבת משהו ביד שנפגעה, זה זורק אותי ל-7 באוקטובר כשצעקתי שאין לי יד. כשפתאום אני משתמשת ביד - אז עולה לי פלאשבק של כל מה שקרה לי וזה משתק".