בזמן שאין עסקה באופק, ימי ההולדת של החטופים הם תזכורת כואבת לכולנו על הזמן הרב שעובר בעוד שהם עדיין שם לבדם. בשבוע שעבר ציינו חברותיה של ארבל יהוד את יום הולדתה ה-29 בלעדיה. הם הפריחו בלונים עם תפילות לחזרתה, סיפרו על כל חסרונה שמורגש גם בפרטים הקטנים ביותר – והפנו אצבע מאשימה לממשלה: "נשיא ארגנטינה ביקר וחברי הכנסת שלנו לא".
זה 5 שנים שארבל יהוד ואריאל קוניו ביחד – זוג שצמח באופן לא רגיל מתוך ה"חבר'ה של הקיבוץ" והתברר מיד כאהבת אמת. בבוקר 7 אוקטובר הם נחטפו יחד מהממ"ד בביתם שבקיבוץ ניר עוז. הכלבה שאימצו רק שבוע קודם, מרף, נורתה למוות בידי מחבלי חמאס.
"הגעגוע מורגש באינסטינקטים"
"הם באמת היו בשלב של הגשמת חלומות", מספרת חברתה שירה גורן. "7 באוקטובר תפס אותם בשיא. שיא של ההגשמה העצמית של כל אחד – ושל הזוגיות של שניהם". ארבל הייתה הלב של החבורה. כבר 9 חודשים שהחברות הטובות מהקיבוץ עדיין תקועות באותה שבת ארורה. שני, שנחטפה ושוחררה משבי חמאס, זוהר שהוריה נרצחו ושגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה ושאר החברות שרדו את הטבח או שבמזל לא היו בקיבוץ.
עד היום הן לא קיבלו שבב מידע על מצבה של ארבל, וחסרונה לא מאפשר להן להתחיל להשתקם. גם דולב, אחיה של ארבל, הוגדר כחטוף – עד שבתחילת החודש התבשרה משפחתו שגופתו אותרה בשטח ישראל והוא הובא לקבורה. גם אחיו של אריאל, דוד קוניו, נחטף ומוחזק בשבי חמאס.
"החוסר והגעגוע מורגש באינסטינקטים", מספרת חברתה מעין ווסטלנד ומסבירה: "אני עולה לנסיעה ארוכה באוטו ובאה להתקשר אליה. הרגעים הקטנים הם המטלטלים". על השאלה במה ארבל הכי חסרה השיבה שירה גורן: "הדוגמה הכי טובה – הייתי צריכה לבחור מה ללבוש לכתבה. ארבל היא זו שתגיד לי: 'שימי את החולצה הזאת כדי שיהיה לך נוח לשבת, תרימי את השיער'".
"אני יודעת מה זה להיות בסיוט הזה, ואני לא רוצה לחשוב מה הם עוברים"
שני גורן, שנחטפה ושוחררה מהשבי, המשיכה בהומור: "חוץ מחברה, היא גם החזיקה לי משק בית. היא הייתה מנקה ומסדרת". עוד אמרה בנימה של רצינות: "אני יודעת מה זה להיות בסיוט הזה, ואני לא רוצה לחשוב מה הם עוברים כל כך הרבה זמן שם".
חברתה גלית סלימסון אמרה בכאב כי "יש אשמה על כל מה שאנחנו עושות. גם בקיפול כביסה, שזה כל כך יום-יומי ופשוט. אבל איך אני יכולה לעשות משהו כזה, כשארבלי עדיין שם?". חברתה שירה גורן הוסיפה כשקולה חנוק מדמעות: "אנחנו מנסות לעבוד וללמוד. לעשות את הדברים שמצופה מאיתנו... אני מספרת לעצמי ברגעי האשמה שכאשר הם יחזרו, נהיה חזקים. שיהיה מי שיקבל אותם".
בין ייאוש לתקווה
"ככל שעובר הזמן מצטרפת תחושת בדידות שלנו כקהילה למצב הזה", מתארת סלימסון. "מרגיש שככל שעובר הזמן – התחושה שהזמן עצר מלכת היא רק אצלנו. ושהחיים מסביב ממשיכים לקרות וקורים. ושלאף אחד לא אכפת".
חברתה זהר חגי אמרה שהוריה תושבי ארה"ב, ולכן הנשיא ביידן ושר החוץ האמריקני בלינקן שוחחו איתם כמה פעמים מאז הטבח הנורא. "זה מרגיש המדינה שלנו, הנציגים שלנו. לא דיברו איתנו. לא חברי הכנסת ולא ראש הממשלה", אמרה. "נשיא ארגנטינה היה בקיבוץ וביבי לא התקרב לפה", הוסיפה סלימסון.
החלום של ארבל, לפי חברותיה, היה יום אחד להגיע לירח. כעת, נראה שלה, לחברותיה ולכולנו - יש רק משאלה. רק שתחזרי הביתה. יחד הן מציינות את יום הולדתה עם בלונים וללא חגיגה. הן מפריחות אותם על השמיים בתקווה ומאחלות: "רק מחכה שתחזרי, מזל טוב יפה שלי"; "מחכה לחבק אותך"; "ארבלושה – את תחזרי ואנחנו נדאג ונעשה הכול כדי שתגיעי לירח".