בידיעה שיחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, ישב שנים בכלא הישראלי – אין כל חדש. גם לא בעובדה ששוחרר בעסקת שליט. דיו רב נשפך בחודשים האחרונים על האיש, על אופיו, על מניעיו ועל מעשיו, וכן על האכזריות הרבה שהייתה גלומה בהם. "הקצב מח'אן יונס" הוא לא כינוי שדבק בו רק עכשיו. בשל השנים הארוכות מאחורי הסורגים, היו לא מעט שנפגשו בו, וזיהו את פוטנציאל ההנהגה - וגם את האידיאולוגיה הרצחנית. היו גם ראיונות שלו בתקשורת.
ובכל זאת, למרות כל המוכר והידוע, תיק החנינה של מנהיג חמאס בעזה ומי שחתום על זוועות 7 באוקטובר יותר מכל אחד אחר, משאיר את הנשימה עצורה. מגיליון ההרשעות שלו, דרך סירובו לחתום על התחייבות שלפיה לא ישוב לטרור, ועד לחתימה המצמררת של נשיא המדינה ושר המשפטים על המסמך ששחרר אותו מהכלא, אל מה שלימים התברר כסיוט הגדול של מדינת ישראל. רבים ממסמכים אלה נחשפים כאן לראשונה.
"הנני ממליץ בפניך להקל בעונשו של הנדון"
"לכבוד מר שמעון פרס, נשיא המדינה. זוהי בקשה לשחרר את יחיא סינוואר, ת"ז 955266978, תושב רצועת עזה", כך נפתח המכתב שנשלח ב־14 באוקטובר 2011 מלשכתו של שר המשפטים אז, יעקב נאמן, לשמעון פרס, בעת ההיא נשיא המדינה. מאות מכתבים דומים הוחלפו בין השניים בסמוך למועד הזה.
נאמן ופרס כמובן לא היו מי שקיבלו את ההחלטה על ביצוע עסקת שליט. ההחלטה התקבלה בידי הממשלה, בעקבות אור ירוק שנתן ראש הממשלה, אז והיום, בנימין נתניהו. בסוד העניינים, בשלבי ההכרעה, היו מעטים בלבד. אולם בהתאם לפרוצדורה שנהגה בימים ההם, הדרך לשחרר אסירים ביטחוניים בנסיבות כאלה הייתה אחת - חנינה, גם אם האופי של הליך כזה כלל לא התאים לאירוע. חנינה ניתנת בהתאם למסע שיקומי דרמטי או נסיבות אישיות מיוחדות. שחרור שנעשה בהתאם להחלטה מדינית לא לוקח את כל אלה בחשבון וממילא לא מתייחס אליהם. אולם לא הייתה דרך חוקית אחרת אז, וכך נעשו הדברים. כדי שחנינה תיכנס לתוקף, הנשיא צריך לחתום, והשר צריך להוסיף "חתימת קיום", וכך קרה.
"ביום 11 באוקטובר 2011, החליטה ממשלת ישראל לאשר את מתווה ההסכם לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט הנמצא בידי חמאס", המשיך נאמן במכתבו לפרס. "לאור החלטת הממשלה, הנני ממליץ בפניך להקל בעונשו של הנדון כך שישוחרר לא יאוחר מיום 19 באוקטובר 2011, וזאת בתנאי שעם שחרורו יחזור לביתו שברצועת עזה".
"קשר עם אחרים מהכלא ומחוצה לו על מנת לחטוף חיילי צה"ל"
הבקשה לשחרר את סינוואר נגעה לארבעה מאסרי עולם מצטברים ו־25 שנות מאסר נוספות בפועל. סינוואר ישב בכלא משנת 1988, ומאסרי העולם הוטלו בשנת 1991 בבית המשפט הצבאי בעזה, שהיה פעיל עד להתנתקות. הוא הורשע בשורה של עבירות, בהן הריגה, חברות בהתאגדות בלתי מותרת, הצתה, החזקה של כלי ירייה, קשירת קשר ואימונים צבאיים. המעשים שמאחורי העבירות, שכללו הרג של פלסטינים שסינוואר חשד ששיתפו פעולה עם ישראל, אינם מפורטים במסמכים שהגיעו לידי גלובס, אך פורסמו בתצורות שונות בעבר בכמה כלי תקשורת. בתמצית, סינוואר ואנשים נוספים חטפו אדם, עינו אותו במשך ימים, לקחו אותו לבית קברות בח'אן יונס, הכניסו לקבר, חנקו באמצעות כאפייה וקברו אותו שם. כך קרה גם בעניינם של שניים אחרים, שהוכו ונחנקו למוות לאחר שעונו והודו שקיימו קשרים עם ישראל.
בבקשה למתן פקודת מעצר שהגיעה לידי גלובס, נכתב כי סינוואר הודה בחקירה במעשים וכי הופלל על ידי 21 אנשים. חלקים מן החקירה וההודאה פורסמו לאחר 7 באוקטובר. בפקודת המעצר הוא מצדו ציין כי "חלק מהדברים נכונים וחלק לא", וכי "הייתי קשור בחטיפות ונודע לי לאחר מכן שהן נהרגו". במסמך אחר נכתב "השתתפתי בחטיפה של שלושה אנשים ועל כך שהם עושים מעשים לא טובים", אך כפר בטענה כי חנק. "אני החזקתי סכין, לא אקדחים. ידעתי שהיו אנשים שהחזיקו אמל"ח, זאת ידעתי במהלך החקירה".
שנות המאסר הנוספות הוטלו על סינוואר בשל עבירות שביצע מתוך הכלא. בדיון שנערך בבית המשפט הצבאי בעזה, אשר בסופו נתנו השופטים תוקף להסדר טיעון שחתמה התביעה עם סינוואר, אמר התובע כי "מדובר בנאשם בעל עבר חמור בתחום הפעילות החבלנית העוינת שעולה מהר"פ (רישום פלילי, נ"ס)", וכי בעבר היה "מעורב בקטילת חיים". העבירות שבוצעו מהכלא הן "קשר עם אחרים מהכלא ומחוצה לו על מנת לחטוף חיילי צה"ל, והכול על מנת להביא לשחרור אסירי חמאס מהכלא", וכן "עבירות נוספות של פעילות שונה במסגרת חמאס". סינוואר אמר במהלך הדיון בבית המשפט כי "ברור לי שביהמ"ש לא חייב לקבל את עסקת הטיעון". הוא קיבל כאמור, ובתיק הזה לא נוהלו הוכחות.
מעבר לכך, גיליון המרשם הפלילי של סינוואר כולל שורה ארוכה של עבירות נוספות, בין היתר של השלכת בקבוקי תבערה וחבלה כתוצאה מכך, הצתה מבנים, הסתה, איומים וכמובן חברות בהתאגדות בלתי חוקית.
"ההסכם הוקרא לו לפרטים. סירב לחתום"
מעבר לשיבה לעזה, הותנה שחרורו של סינוואר בהתחייבות נוספת - לא לעבור כל עבירה, גם לא קלה. ההתחייבות הזו לא הייתה ייחודית לסינוואר. זה היה התנאי לשחרורם של כל האסירים בעסקת שליט. הסיבה לכך הייתה משפטית: האפשרות לבטל את החנינה ולהחזיר את המשוחררים לרצות את עונשם המקורי אם ישובו לסורם. "לרוב כתבי הקלה (המסמכים שמקנים קיצור או שחרור מעונש, ובמילים אחרות - חנינה, נ"ס) אומרים 'הנשיא החליט להקל בעונשו של X כך שיעמוד על כך וכך וישוחרר במועד הזה. פה נוסחו כתבי הקלה מאוד יוצאי דופן", אומרת עוה"ד אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר ומי שהייתה ראש מחלקת החנינות בימי עסקת שליט, כמו גם בעסקאות טננבאום וגולדווסר ורגב, ובכולן הייתה מעורבת בלב הפרטים המשפטיים.
"בגלל האירוע הקיצוני שנכפה על מדינת ישראל, שבמסגרתו הממשלה מצאה את עצמה משחררת גם אנשים עם 20 מאסרי עולם, נקבע שמדובר ב'חנינה על תנאי' - והתנאי הוא שהמשוחרר לא יעבור אפילו לא עבירת עוון, ובמילים אחרות - להשאיר את האפשרות לבטל את החנינה", היא מספרת. "הממשלה ביקשה מנגנונים שיאפשרו לה לפעול בעתיד נגד המשוחררים אם תידרש". כך, גם אם המשמעות היא שבמקרים מסוימים אדם שכבר ראה אור יום, ישוב לרצות אפילו עונש של מאסרי עולם.
לדברי פלמור, הגורמים הביטחוניים הגדירו בהסכם עם חמאס תנאים רבים לשחרור האסירים, תוך חלוקה שלהם לקבוצות שונות. חלק גורשו לטורקיה, למצרים, לעזה ולירדן, ואחרים חזרו לגדה המערבית ולמזרח ירושלים עם מגבלות תנועה משמעותיות. "הם קיבלו מפות יחד עם כתב ההקלה", היא מספרת.
במסמך שעליו התבקש לחתום סינוואר, נכתב בין היתר כי הוא מתחייב "מרצוני הטוב והחופשי, כתנאי לשחרורי ממאסר, להימנע מכל פעילות נגד ביטחון מדינת ישראל או ביטחון אזור יהודה ושומרון ובכלל זה להימנע מכל פעילות טרור או אלימות, תמיכה בפעילות זו וסיוע לה, בכל דרך שהיא". המסמך פירט כי יש "להימנע מלשוב ולעבור עבירות מסוג העבירות שבהן הורשעתי וכן כל עבירה אחרת שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה בתחיקת הביטחון ובדין הישראלי, לא להשתייך לארגון טרור או התאחדות בלתי מותרת מכל סוג שהוא, לא להיות מעורב בפעילות הסתה, ובכלל זה הסתה למעשי טרור או לפעולות בלתי חוקיות", וכן "לא להיות מעורב ולא לתמוך או לסייע בפעילות טרור נגד כל אדם ובכל פעילות אלימה או פעילות העלולה לגרום לציבור או לחלק ממנו נזק או חרדה או כל פגיעה אחרת".
האסירים נדרשו לחתום על כך שידוע להם כי "תקופת המאסר היא על תנאי" וכי התנאי הוא "שלא אפר אף אחת מההתחייבויות המפורטות לעיל". "ידוע לי", נכתב בסוף המסמך, "כי הפרת כל אחת מהתחייבויותיי תגרור את החזרתי לריצוי יתרת עונש המאסר אותו אני מרצה".
האסירים החלו לחתום. כ־80 מהם, משחזרת פלמור, כבר היו בדרכם החוצה. ואז הגיע עדכון על אסיר אחד שאמר "אני לא חותם". האסיר הזה היה סינוואר. "עצרו את כל השחרור", היא מספרת. במסמכים שהגיעו לידי גלובס כתב ההתחייבות של סינואר אכן נותר ריק, והוסף בכתב ידו של איש שב"ס כי "ההסכם הוקרא לו לפרטים, סירב לחתום".
"הרגיש שהוא יכול להכתיב תנאים"
"שחרור כזה, כמו שהיה בעסקת שליט, הוא מורכב. כל צעד יכול לפוצץ. כל עיכוב", מסבירה פלמור, שהייתה לאורך כל שנות המשא ומתן הגורם המשפטי בתוך הצוות. "מתחילים להניע את שרשרת השחרור של העצורים, הפלסטינים כבר על האוטובוס עם אזיקונים, יש מתווכים, ופתאום מגיע העדכון כי אסיר סירב לחתום על ההתחייבות שלא ישוב לטרור", היא נזכרת. "נערכה התייעצות עם ראש השב"כ, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ויתר הגורמים הרלוונטיים, והוחלט שמבחינה משפטית, גם אם האסיר לא חותם בפועל, התנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה יחייבו אותו. השחרור שלו כפוף לה, ומותנה בה". הקונסטרוקציה המשפטית אושרה לימים גם בבג"ץ. "במבצע 'שובו אחים' ב־2014, כשהצבא והשב"כ עצרו את משוחררי עסקת שליט, ולמעשה החנינה שהם קיבלו בוטלה והם חזרו לרצות את עונשי המאסר המקוריים שלהם, ראינו שזה עמד במבחן", מספרת פלמור. כלומר, המדינה יכולה להחזיר אסירים משוחררים לכלא.
סינוואר, היא אומרת, היה מסומן כמנהיג ודמות מסוכנת על ידי גורמי המודיעין, וכאדם אכזרי. "הוא היה ידוע כבר אז כ'קצב מח'אן יונס' בגלל האנשים שהוציא להורג במו ידיו. אולם, מבחינת הציבור הישראלי, הוא לא היה במוקד. לא היו לו קרבנות יהודים אלא פלסטינים, והפוקוס של התקשורת ושל המשפחות היה באסירים אחרים". מבחינת הפלסטינים, מנגד, סינוואר היה דיל ברייקר, והוא גם עיכב שנים את העסקה ולא הראה דחיפות לצאת מהכלא הישראלי.
ההחלטה לשחרר את סינוואר עברה את כל הדרגים הביטחוניים והמדיניים, ובכל זאת מעניין לחשוב גם על הפן שאולי לא נלקח בחשבון. ברגע הקריטי הזה, אחרי למעלה מ־20 שנה מאחורי הסורגים, הוא מוכן לקחת את הסיכון שיישאר בכלא. "זו אינדיקציה מעניינת להבין שגם אם זו הדלת שלו לחופש, הוא עדיין יכול להכתיב תנאים ולהניח שלא יגידו לו: 'ככה? אין עסקה'", מעירה פלמור.
"הריני מקל את העונש"
"מתוקף סמכותי לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: הנשיא, הריני מקל את העונש של ארבעה מאסרי עולם מצטברים שהוטל על יחיא סינוואר בבית משפט צבאי עזה", נכתב במסמך הקלת העונש שעליו חתמו ב־17 באוקטובר 2011 פרס ונאמן, "וכן את העונש של 35 שנות מאסר, מהן 25 לריצוי במצטבר, שהוטל עליו". הובהר כי "ההקלה ניתנת על ידי על פי מתווה ההסכם שאושר בהחלטת הממשלה מס' 3761 וכי היא מותנית בשובו של גלעד שליט בריא ושלם, כמו גם בכל התנאים שפורטו".
מאז 2014 החוק שונה, ומשרד המשפטים ובית הנשיא אינם עוד חלק מן האירוע (פרט לסיוע במתן מידע על האסירים שישנו במחלקת חנינות). כעת, הממשלה מחליטה, ודי בהחלטה שלה. זאת, אף שכבר היה מקרה בעבר שבו בו הממשלה עקפה את החוק, כפי שמזכירה מורן קנדלשטיין־היינה, חוקרת בתוכנית להגנה על ערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה מן החוץ במכללה האקדמית נתניה. לאחר השבת עצמותיו של החלל זכריה באומל, מנעדרי הקרב בסולטן יעקב, ישראל שחררה שני אסירים סורים מבלי לעבור שום מנגנון בחוק החדש, אלא באמצעות חנינה מהנשיא, אז רובי ריבלין. אולם, זה היה מקרה שונה מזה מאוד מהעסקה שעומדת על הפרק כרגע, וזו, אם תקרה, תעבור את הממשלה.
השינוי המשמעותי שהוכנס בחוק נוגע להגבלה לכלול ברשימת המשוחררים את מי שביצעו את המעשים שבהם הורשעו "בנסיבות חריגות בחומרתן". "המטרה הייתה למנוע את השחרור של אסירים כבדים, אולם מרבית האסירים האלה, שיושבים כיום בבתי הכלא, הורשעו לפני שנחקק החוק, ולכן בהכרעת הדין בעניינם לא נכתב כי מדובר 'בנסיבות חריגות'", מסבירה קנדלשטיין־היינה, ומדגישה כי החוק לא אמור למנוע את שחרורם, אם זה יהיה על הפרק. מכל מקום, מבדיקה שערכה, גם כיום ישנן החלטות ספורות בלבד המתייחסות לכך, לכן המגבלה, בהיבט הזה, לא אמורה להכריע את הכף.
"שב"כ לא יכול לרדוף אחרי 1,500 אסירים שמשתחררים"
האם אפשר לדעת, או לכל הפחות להעריך, כמה מסוכן יהיה מישהו כשהוא יוצא מהכלא? עמית אסא, איש שב"כ לשעבר, טוען כי אחרי כל כך הרבה שנים מאחורי הסורגים, ההיכרות של מגנוני הביטחון עם האסירים גבוהה, וכך גם היכולת להבין את עוצמת הסכנה הנשקפת מהם. "הרמה שבה אתה מכיר את הבנאדם היא מאוד אינטימית, ואתה יכול בסבירות גבוהה מאוד לצפות את המעשים שלו אחרי שהוא ישתחרר מהכלא", הוא אומר.
לדבריו, הקושי הוא אחר - בניטור ובפיקוח לאחר שחרור האסירים מהכלא. "מצוד אחר אדם מחייב השקעה של משאבים - ואין לנו משאבים בלתי מוגבלים", הוא אומר. "שב"כ רודף אחרי אנשים, אבל הוא לא יכול לרדוף אחרי כל תושבי יהודה ושומרון, וגם לא אחרי 1,500 אסירים. זה לא ריאלי. יש ערך מודיעיני לגבי אנשים ספורים. לא לגבי כמות כזאת".
בהיבט הזה הוא גם סבור שסוגיית ההתחייבות המשפטית הינה מגוחכת. "כל ההתחייבויות האלה הן בדיחה", הוא אומר. "על מה הם חותמים? על משהו שהם לא מאמינים שיממשו, ושאתה לא מאמין שיש לו ערך, אז למה לעשות את זה? מדובר בהליך לא רלוונטי. אם המדינה החליטה לשחרר מספר מסוים של אסירים, אז היא יודעת מה המחיר, אז למה היא ממציאה המצאות משפטיות שלא יועילו בפעם הבאה? זה לא משנה מה האסיר הצהיר או לא הצהיר".
פלמור חלוקה על כך. היא רואה בהתחייבות חרב משמעותית להפקעת השחרור, וסבורה שהדרג המדיני, הצבא, השב"כ ויתר המנגנונים שמשתפים פעולה יחד, יודעים לאכוף את הכלי המשפטי שפותח בעניין הזה, כפי שקרה ב־2014 לאחר החטיפה והרצח של הנערים גיל־עד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל. "ברמה הרעיונית, להתייחס לעסקת שחרור אסירים כאל דבר בלתי הפיך, זה מורכב", היא אומרת. "ישראל יכולה הייתה להשיב את האנשים האלה לכלא. השיח הציבורי על עסקת שליט", היא מדגישה, "חייב לכלול את הידיעה שלא ידועה מספיק - שהיה כלי שאפשר להחזיר רבים לרשויות האכיפה בישראל, ויכול להיות שלא מוצה עד תום. את הדבר הזה, אם עומדת עסקה נוספת על הפרק, יש לקוות שייקחו בחשבון".