שיגורי הרקטות והכטב"מים מלבנון לצפון הארץ מתגברים בימים האחרונים ומאתגרים את מערכות ההגנה האווירית. את שני סוגי האיומים מיירטת בעיקר מערכת כיפת ברזל, אבל תהליך ההתרעה, הגילוי ומדיניות היירוט שונים. N12 עושים סדר בעזרת תא"ל במיל' צביקה חיימוביץ', לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר.
שלב 1: השיגור
רקטה - רקטה נורית ממרחק קרוב או רחוק מקו הגבול, מסלולה על פי רוב בליסטי ותנועתה מהירה.
כטב"ם - משוגר על ידי מפעילים שפעמים רבות עומדים סמוך לגבול, מהירות תנועתו נמוכה יחסית.
שלב 2: הגילוי
אתגר הגילוי הוא המשמעותי ביותר והמפתח להתרעה, ליירוט ולהתמודדות מול האיום.
רקטה - נעה בגובה רב יחסית והמכ"ם מזהה אותה בדרך כלל בזמן תעופה לפני שחצתה את הגבול.
כטב"ם - נע בגובה נמוך יחסית, המכ"ם מזהה אותו בזמן תעופה.
שלב 3: ההתרעה
רקטה - כיוון שהיא נעה במסלול בליסטי, נקודת הפגיעה שלה ברורה וידועה מראש ומחושבת על ידי המכ"ם, לכן אזור ההתרעות (האזעקות) שמופעל מצומצם יחסית.
כטב"ם - המכ"ם יודע לזהות את המסלול שעבר עד הגילוי ואת מהירותו, אך לא ניתן לדעת בוודאות את נקודת הפגיעה, אלא רק להעריך. לכן מופעלות אזעקות באזורי התרעה נרחבים.
שלב 4: היירוט
רקטה - טיל משגר של כיפת ברזל נורה לעבר נקודה במסלול הצפוי של הרקטה (כאמור, מסלול בליסטי ניתן לחזות בדיוק רב) ופוגע בה רחוק ככל שניתן מהיעד אליה היא מכוונת. רקטה ניתן ליירט באמצעות מערכת הגנה כמו כיפת ברזל.
כטב"ם - כיוון שאין לו נקודת פגיעה שניתן לחזות במדויק, ניתן להחליט מתי והיכן ליירט אותו על פי מדיניות. למשל, ניתן להמתין שייצא מטווח אזור מיושב. העובדה שהוא טס במהירות נמוכה יחסית לרקטה, מאפשרת לפגוע בו בהצלחה גדולה יחסית. זה קורה לאחר שמזהים את נקודת הימצאותו ומעריכים את תוואי המשך תנועתו על פי המהירות והכיוון שבהם הוא טס. כטב"ם ניתן ליירט באמצעות מערכת הגנה כמו כיפת ברזל, במטוס קרב, בכטב"ם או במסוק קרב.
"ארגז הכלים ליירוט כטב"ם הוא גדול יותר", מסביר תא"ל במיל' חיימוביץ'. "עם זאת, רוב היירוטים מתבצעים עם מערכת כיפת ברזל כי הפריסה שלה בדרך כלל יותר רחבה וזמינה". אבל לזהות את הכטב"ם מלבנון זה אתגר לא פשוט, יחסית לרקטה. "כטב"ם הוא כלי טיס קטן יחסית עם מוטת כנף קטנה (פחות ממטר וחצי) וחתימת מכ"ם קטנה מאוד, המהווים קושי למערכות הגילוי", הוא מוסיף.