היום לפני חצי שנה ישראל הייתה באווירה של חג - ערב שמחת תורה. דניאל אלוני ובתה אמיליה עשו את החג אצל משפחתן בניר עוז, חן אלמוג-גולדשטיין חגגה עם משפחתה בביתה בכפר עזה ומורן סטלה-ינאי הייתה בדרכה לעבודה במסיבה ברעים. למוחרת ב-06:29 בבוקר הכול השתנה. הן נחטפו לעזה וחזרו משם נשים אחרות לגמרי. מאז מורן, חן ודניאל לא הפסיקו לרגע את המאבק להחזיר הביתה את יתר החטופים הערב (שבת), בפתח "חדשות סוף שבוע", הן השמיעו זעקה של חצי שנה, שהופכת חשובה מתמיד נוכח ההודעה על הירצחו של אלעד קציר ז"ל.
דניאל אלוני
אני פה כדי לשאול למה. למה הם עדיין שם. ואני הייתי שם בתנאים הלא אנושייים שם, במנהרות. עם החרדה - חרדה אמיתית הישרדותית. קשיי הנשימה, העובדה שהמזון והמים מוגבלים, המקומות הצפופים והלחים. העובדה שטיפול רפואי בשבי הוא לא אופציה, שאפילו בהמות לא ראוי לכלוא כך! שלא לדבר על זה שילדים עדיין שם, ואני הייתי שם עם ילדה בת 5. תנסו לדמיין איך מחזיקים מעמד 183 ימים שהם חצי שנה בשבי.
מורן סטלה ינאי
אני פה כדי לקרוא למקבלי ההחלטות - תדברו איתנו, הקשיבו לנו לפני שאתם מקבלים את ההחלטות הקשות. כשצריך לקבל החלטות קשות, חובה לעשות את זה כשיש את כל המידע. הממשלה עומדת עכשיו בפני החלטה קשה וגורלית. חברותי ואני ששבנו מעזה חוזרות ומפצירות בכם, אנא, הקדישו לנו מעט מזמנכם. הקשיבו לסיפור שלנו. יש לנו המון מידע שחשוב שתדעו.
אנחנו רוצות לספר לכם מה המשמעות של להיות בשבי בעזה. כשחזרתי, האחיין הקטן שלי אמר לי: "מורן, אני דמיינתי אותך מדליקה איתנו נרות חנוכה. כל הזמן חשבתי על זה. וחזרת בזמן". אני פונה לכל אחד מכם, בואו כולנו נדמיין את זה שעד ליל הסדר כולם איתנו. בואו נעשה הכול כדי שכולם, אבל כולם יזכו לצאות לחירות. אני פונה למקבלי ההחלטות - תרימו לנו טלפון, עדיין לא מאוחר.
חן אלמוג-גולדשטיין
אני פה כדי לשאול את כולנו אם אנחנו עושים את הכול כדי לשחרר את החטופים, כמו שהם עושים הכול כדי לשרוד. היינו שם, משפחתי ואני, יחד עם חטופים נוספים, אימא עם שלושה ילדים, בשבי חמאס בעזה, רגעים אחרי שרצחו את בתי הבכורה ים ובעלי נדב מול עייני ועייני ילדיי. זו הייתה מלחמת הישרדות יומית, קשה, שבה עשינו הכול כדי לשרוד את התופת. אני מבקשת מכולנו לבדוק באמת אם אנחנו עושים הכול כדי להחזיר אותם הביתה, כי הם עושים הכול כדי לשרוד 183 ימים.
