החזית של העורף: בימים הראשונים למלחמה הוכחנו שלצד המריבות, הוויכוחים והקרבות הפנימיים – הישראלים הכי טובים ביחד. בתחילת המלחמה כל ישראלי שני התנדב: מאלה שלחמו בחזית ועד אלה שתמכו בעורף ונתנו כל שהיו יכולים לתת. חצי שנה עברה, ויש כאלה שלא עצרו לרגע. שמאז אותה שבת שחורה שילבו את הנתינה בשגרה וסיפרו הערב (רביעי) ב"מהדורה המרכזית" על תחושת הסיפוק האדירה שמלווה בכך.
שיפוץ גני ילדים: "בועה של שפיות בתוך הכאוס"
במושב תלמי יוסף, לא רחוק מרפיח, התחילו בסוף השבוע שעבר לתכנן את החיים שאחרי ואת החזרה המיוחלת של התושבים למושב הפסטורלי. אחרי חצי שנה, הילדים מתרגשים לחזור למושב והמתנדבים נרגשים אפילו יותר. "אנחנו משפצים כבר חצי שנה גנים וזה הגן ה-118. מחר יש לנו עוד שלוש הקמות של גנים בקיבוץ אורים ונעבור את הגן ה-121", מספרת בגאווה לילך לב, אדריכלית ומקימת גני ילדים בהתנדבות.
לילה לא הייתה מעולם בעוטף עזה, אבל מאז המלחמה היא מגיעה יותר מפעם בשבוע. מעיצוב בתים יוקרתיים, מרפאות ומשרדים היא עברה לשיקום גני ילדים ואפילו עצרה את המשכנתה האישית שלה כדי להיות מסוגלת להתנדב. "זה לא שאני באמת יכולה להרשות לעצמי, אבל אני שמחה שאני עושה את זה", היא מספרת.
הארגון נוצר בשבוע השלישי של המלחמה, והיום לוקח להם ארבע שעות בלבד להקים גן. את התרומות הם מגייסים מראש ומתכננים בקפידה כל פרט ופרט. "יש איזה כוח לילדים", היא מסבירה. "עשינו (שיקמנו) גן במשמר העמק לילדי נחל עוז. יש ילדים שאיבדו הורים, אבל ברגע שהם נכנסו ומילאו את הגן – אתה מבין כמה ילדים תאבי חיים. הם רוצים רק לשמוח. הגן הזה הוא פשוט בועה של שפיות בתוך הכאוס הגדול הזה".
עובדת מ-09:00 עד 17:00 – ויוצאת להתנדב
ציפורה חלפון, שמתנדבת כבר יותר מ-20 שנה באגודה למען החייל, מתחילה את היום מאוד מוקדם בסניף הדואר במודיעין כדי להספיק להתנדב אחרי העבודה. היא מתקתקת את כל המשימות ויוצאת לפגוש חיילים בבסיסים השונים, פעמיים ביום – בשני מקומות שונים.
"עם ביקור חולים המאושפזים, עם החתונות שעשינו ומסיבות ההפתעה בשטח לחיילים אני יכולה להגיע בקלות ל-3 אירועים ביום. כולל ימי שישי ומוצאי שבת". על השאלה אם יש דעיכה מסוימת עם הזמן היא משיבה: "להיפך. ביום בלי פעילות אני מרגישה נבולה. משהו בי כבוי ויש בי עצבות לא מובנת".
חנות רהיטים בחינם לאלה שביתם נחרב
נראה שהישראלים חשבו על כל מיזם התנדבותי אפשרי – גם על המפתיעים ביותר. אורלי רובינזון החליטה עם ילדיה להקים את מיזם "חזית הבית". במבט ראשון נראה כמו האנגר מלא במוצרי בית, אבל למעשה הלקוחות לא משלמים שקל. כל הפריטים נתרמו ע"י אזרחים וחברות מסחריות, והם נתרמים לתושבים שאיבדו את רכושם.
בחברה יש מתנדבים כמעט מכל קצוות החברה. אנשי הייטק לצד פועלים; פנסיונרים וצעירים שאורזים ביחד. ויויאן, מתנדבת בת 83, מספרת: "אני חושבת שזה חובה". יוחאי בן ה-80 המשיך: "אני בא להתנדב בכיף ובאהבה. לא יכולתי לבוא במשך יומיים. הרגשתי מתוסכל". המתנדב לירוץ ליפץ הדגיש: "אנחנו מגיעים גם כי יש מה לעשות, וגם כי החבר'ה כאן מחזיקים אחד את השני כשמתסכל וגם כששמח".
מגוון היוזמות והתרומות למען מפוני הדרום והצפון עלו מתחילת המלחמה מעבר לכל הציפיות, ואם היה מי שחשב שיש דעיכה בנכונות להתנדב, אז מסתבר שהחיילים, המפונים והילדים מוכיחים שההיפך הוא הנכון. מוכיחים מעל לכל ספק שאת הרוח הישראלית אי אפשר לשבור.