הקרב על בסיס אורים היה נראה אבוד מראש. החיילים ניצבו בגבורה ובנחישות, לוחמים מעטים עם תחמושת דלה מול מחבלים רבים ומצוידים היטב. הערב (שבת) חשפנו לראשונה ב"מהדורה המרכזית" את מה שקלטו המצלמות בחמ"ל בסיס פיקוד העורף של מחוז דרום: ההסתערות במסדרון, הכניסה מבואה לחמ"ל והחלון שממנו נשקפו המחבלים מסתערים לעבר המבנה עם RPG מטולים ורימונים. תיעוד יוצא דופן, דקה אחרי דקה.
במצלמת הגו-פרו של המחבלים נראה מסדרון הכניסה לאחר שפוצץ ברימון, בעודם ממתינים מעבר לדלת החיצונית. במקביל, המפקדים עושים את דרכם לחמ"ל. סגן המפקד סא"ל יניב אנג'ל ניסה לגייס כוחות משטרה. "פניתי למפקד ואמרתי 'תבואו איתי'. הוא ענה לי 'אחי, אני מתנצל. יש לנו משימות. יש אירוע ברעים'".
המשך התיעוד מראה את המשך פעילות החמ"ל למרות הכול. מצלמת החלון תיעדה את עדן, דנית, שיר וסהר, שהיו שקועים בתיאומים מול העורף. אהרון ואלינה אבטחו את הדלת. ברגעים המתוחים האלה היא מחליטה להספיק עוד שיחת טלפון אחת. בישרה לאביה של בן זוגה, סרן רז בלבן, שנורה. "זו הייתה שיחה מאוד-מאוד קצרה", הוא מספר. "היא אמרה לו: 'ירו ברז, הוא בסדר?', הוא ענה לה: 'כן, הוא כנראה יהיה בסדר'. היא אמרה: 'יופי, ביי' – וניתקה.
08:15 - הדלתות נפרצות
מחבלי החמאס הצליחו לנתק את החשמל, וניתקו גם את שידור המצלמות. הם התקדמו והגיעו למצב שבו רק דלת אחת מפרידה בינם לבין החיילים בחמ"ל. אלינה דיווחה ליניב: "הם מכתרים אותנו", כתבה לו. "תגיעו עכשיו".
המחבלים פתחו את הדלת השנייה וגילו את אהרון עומד מולם. הם פתחו באש תופת לעברו. לאחר שהוא נפצע, הם זרקו את הראשון. רס"ם אהרון פרש נהרג במקום. לחיילות בחמ"ל אין זמן לעצור לרגע. דנית רצה לענות לטלפון האדום, אלינה דרוכה עם נשק ביד ושיר לידה.
08:17 - ההודעה האחרונה
מצלמת החלון מראה את אלינה ושיר במצב כריעה. הנשקים דרוכים מול המחבלים שבפתח החמ"ל. הם ירו במצלמות האבטחה והתקדמו לכיוון אלינה ושיר. הם אגפו את דלת החמ"ל מכל הכיוונים והתכוננו לפריצה. בשנייה שהדלת נפתחת, אלינה ושיר פותחות באש. המחבלים ברחו, אבל הרימונים שברשותם שינו את התמונה.
"נפגענו", זו ההודעה האחרונה ששלחה אלינה לפני שנהרגה. מצלמות האבטחה כבו, ורק מצלמת הגו-פרו תיעדה את המחבלים נכנסים לחמ"ל ההרוס. רק כמה דקות אחרי מצליח אלוף משנה שגיא ברוך להגיע אל שער מספר 4 של מחנה אורים. "אני מזהה שלושה מחבלים", סיפר. "אנחנו פוגעים לפחות בשניים מהם ובעוד אחד. אני מניח, בשלב הזה, שהתוצאות לא טובות. אני מבין שחדרו לחמ"ל ואני יודע שיש שבעה מחבלים".
חילוץ תחת אש
שגיא לא היה לבד. אל הקרב הצטרפו לוחמי יחידת 414 שהיו בבסיס ליד. יחד הם מנהלים קרבות ירי מול המחבלים. שגיא נפצע, אבל מצליח לחבור לכוח של סרן נ', מפקדת הפלוגה. "אחרי שבעצם כל הלוחמים פה פרוסים בחיפוי, אנחנו מתקדמים ושגיא חובר אלינו", היא מסבירה. "אין לי מושג מי זה, מגיע בחור בלי חולצה פצוע ומדמם. מהר מאוד הבנו שהבסיס הוא שלו. הוא אומר: 'הבנות שלי בחמ"ל, יש הרוגים ופצועים'".
הם מצליחים לחסל את המחבל שאוחז ב-RPG, ומשם ממשיכים לסרוק את המרחב. את הצליפה הזאת של סרן ב' אפשר לראות בתיעוד הגו-פרו של המחבל. הלוחמים בחוץ לא יודעים שברגעים האלו בחמ"ל, בתוך הכאב והאובדן, מתרחש נס אמתי.
"בשעה הזו לא הצלחתי לנשום מרוב העשן", נזכרת הסמלת סהר אטדגי. "פתאום עדן בעצם נגעה לי ברגל. הייתי בטוחה עד אותו רגע שאני לבד ושאף אחד לא שרד את זה. ואז היא נגעה לי ברגל, ומאותו רגע פשוט החזקנו ידיים. היא נפצעה מאוד-מאוד קשה. התקרבתי אליה עם פלג הגוף העליון וקשרתי לה את זה סביב ירך שמאל.
אחרי חצי שנה
בשלב הזה מגיעים אל הבסיס גם צוותים קטנים של כוחות מיוחדים, ולוחמי יחידת 414 המשיכו להתקדם לכיוון החמ"ל. ברגעי ההסתערות של הכוח קדימה, סמלת עדי גרומן מתנדבת לרוץ ראשונה. המחבלים ממטירים אש על הכוח ועדי נופלת בקרב. "היא הייתה ממש חלק מהחוליה שחתרה קדימה", סיפרה נ'. "היא מאלה שישר קפצו על ההזדמנות להגיע ולהוריד מחבלים".
בששת החודשים מאז הקרב בבסיס אורים עסקו בכל המשימות הרבות של פיקוד העורף במחוז דרום. שיפצו את החמ"ל, המצלמות הותקנו מחדש, הפציעות הגופניות מחלימות, אבל חשבון הנפש אינו מניח מול כאב המשפחות השכולות. מה שחשוב פה לכולם זה הזיכרון וההנצחה של הנופלים. בחמ"ל של אורים נלחמו עד טיפת הדם האחרונה. המשימה של אלה שנותרו היא להיות ראויים לגבורתם.