כל שאנחנו יודעים על ג' הוא שהיא נולדה באיראן בתקופת השאה. מיד אחרי המהפכה האיסלאמית המשפחה שלה ברחה ועלתה לישראל. אחרי נחיתה לא קלה, היא נכנסה למסלול שכלל שירות משמעותי בצה"ל, וקריירה מקצועית במגזר האזרחי והציבורי. כשהיא כבר נשואה ואימא לילדים, אנחנו לא יודעים לומר כמה, הגיעה התפנית בעלילה שהביאה אותה עד הלום.
מה את יכולה לספר לנו על הילדות באיראן?
"התקופה שלפני המהפכה הייתה תקופה מופלאה. ילדות רגילה, חיים טובים. זה היה נראה, אירופה. המהפכה טרפה את הקלפים. לא רק לנו. ודי בסמוך לאחר המהפכה הבנו שמקומנו לא שם".
אז את עוד הסתובבת עם חיג'אב?
"לשמחתי לא לתקופה ארוכה, אבל כן".
כמה הזהות האיראנית נשארה בך?
"יש לה מקום. אני מאוד אוהבת את התרבות האיראנית, מאוד מחוברת אליה. למאכלים, לשפה, לשירה, לספרות. אני חושבת שיש הרבה מהמשותף בין מה שהיום אני חווה כישראלית, לבין האיראנים האמיתיים. אגב, מבחינתי, ההפרדה בין איראן, לבין הרפובליקה האיסלאמית, היא מאוד ברורה".
קחי אותי לרגע שבו בעצם את יודעת להגיד, הנה, שם המסע הזה התחיל.
"זה לא היה רגע, זה היה קצת יותר מרגע, שבו משהו בפנים אמר שאני רוצה משהו משמעותי יותר, להיות חלק ממשהו שגדול ממני, בכיוון של חינוך או המוסד".
חינוך או מוסד, זה צומת לא מובן מאליו.
"חד משמעית. חינוך כי זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו, והמוסד, כי חשבתי שמשהו ברקע שלי, ובהבנה שלי את העולם של היריב, אוכל לתרום למוסד ולמה שהוא עושה. ואז ניגשתי לאתר אינטרנט של המוסד, והגשתי מועמדות לתפקיד מטה ולא לתפקיד מבצעי, ותוך כדי המיון מצאו שאני יכולה להתאים גם לתפקידים מבצעיים".
ולא עבר לך בראש... מה לי ולזה?
"כן. עבר לי מההתחלה, אבל ככל שזה מתקדם, אז... למה לא?
אבל אני יכולה להגיד למה לא. זה מסוכן, זה לא שגרתי.
"זה לא שגרתי. זה דמיוני, ואת יודעת מה? בתהליך המיון לא ידעתי כמה זה לא שגרתי. ויותר מזה, גם היום, אני עדיין מתפעלת מהמקומות שאנחנו מגיעים אליהם, בכל פעם מחדש. ופורצים את הגבולות של עצמנו".
כלומר, עדיין את מסיימת מבצע, באה הביתה, נכנסת, פותחת את הדלת, ואומרת: איך כל זה קשור אליי?
"'וואו, מאיפה חזרתי'. ככה".
כמה אנשים יודעים שאת יושבת פה עכשיו ומדברת איתי? כשהם יראו את זה בבית, הם ידעו להגיד: "אהה, אנחנו יודעים שהיא עובדת במוסד"?
"החברים שלי במוסד יודעים והמשפחה הקרובה מאוד יודעים. הילדים יודעים, ההורים יודעים, הדודים לא יודעים".
את יכולת לבלות אחר צוהריים עם הילדים בגינה, ולמוחרת לעלות על מטוס ולעשות דברים שג'יימס בונד נראה קטן עליהם?
"נכון".
אין שום דרך שאני אוכל לדמיין, או להבין, עד כמה רחוק את הולכת בעבודה שלך.
"אני חושבת שאת צודקת. המוסד יעשה כל מה שצריך ומעבר לזה, וזה עולה על כל דמיון. אני אגיד לך את זה ככה: אני יושבת מולך עכשיו כקצינת איסוף, ופותחת בפנייך צוהר לעולם שלי. להיות קצינת איסוף, בסוף, אם אנחנו רוצים במשפט, זה לגייס סוכנים ולהפעיל אותם לטובת ביטחון מדינת ישראל. הסוכנים האלה יכולים לתת לנו מודיעין חשוב, או לבצע עבורנו משימות חשובות, למען ביטחון מדינת ישראל. זה התפקיד".
איך נראה היום-יום של קצינת איסוף?
"אין יום-יום. איזה סוג של יום? יום ארץ, יום בחו"ל, יום במבצע, יום באימון? אם היית איזשהו זבוב שמלווה אותי ככה, מהרגע שקמתי בבוקר, ולא היית שומעת את מה שקורה, והיית רק מסתכלת עליי, היית רואה אשת עסקים, או אישה שמקיימת כל מיני מפגשים, לא היית חושדת שיש פה קצ"אית (קצינת איסוף). זאת אומרת בהתנהלות שלי, אם לא שומעים את מה שנאמר ומה שקורה, זה נראה מאוד רגיל".
כשאת הולכת בחו"ל, את כל הזמן מסתכלת מאחורי הגב? יש איזה תחושת סכנה, תחושת דריכות?
"אנחנו תמיד דרוכים. אני תמיד מודעת, אנחנו לומדים גם במהלך, בתהליך ההכשרה שלנו, לשמור על ביטחוננו, אבל בואי נגיד שזה לא... אני בסוף לא תיירת. אני עושה עבודה מבצעית, ולכן כל החושים מחודדים לשם".
היית צריכה להימלט פעם מהר הביתה?
"כן. זה לא מילוט כמו שאת חושבת שאני בורחת ממכוניות של זה... זה לא אירוע כזה. זה אירוע שהיינו צריכים לאסוף אותו ולהתפנות".
לעבוד עם האויב
איך גורמים לבן אדם לעבור צד? איך לוקחים מישהו שהוא איראני, אפשר לומר? ולהביא אותו לעבוד עם האויב?
"זה מתחיל בעבודה מודיעינית. יושבים קציני מודיעין ומכינים לנו את אותו תיק, על אותו בן אדם שהוא יעד לגיוס. אנחנו מקבלים את התיקים האלה, לומדים אותם היטב היטב, כל מה שאפשר, כל מה שאפשר, אבל כל מה שאפשר. החל ממה שאפשר למצוא בקורות החיים דרך מה סוג האוכל שבן-אדם אוהב, תחביבים, חלומות".
כמה זמן בדרך כלל לומדים את הבן-אדם לפני שאת בכלל עושה איתו מגע ראשוני?
"זה יכול להיות כמה ימים, לפעמים גם כמה חודשים, ואז אנחנו מוצאים את השיטה הנכונה לייצר את הקשר ולהגיע לאותו בן אדם, וכשכבר נוצר הקשר, אז מתחילה בעצם העבודה האמיתית של קציני האיסוף. כי כל מה שאתה יודע על מישהו, וכל מה שלמדת, זה בסוף כשיושבים מולו, אז הקליפות מתחילות להתקלף. זה תהליך שלוקח זמן, עם הרבה עליות וירידות, לפעמים משברים, שאנחנו מטפלים בהם".
כל מי שאת עובדת איתו, יכול לזהות אותך, או שאת תמיד בזהות בדויה כשאת באה לדבר איתם?
"תמיד בזהות בדויה, מבחינת נראות זה משתנה. אני מחזיקה במקביל עשרות זהויות. לא בכל יום אני מתעסקת בכל העשרות האלה, אבל בכל יום בכמה מהן".
ולא קרה לך שהתבלבלת?
"בהתחלה הייתי צריכה, כל פעם לפני, לרענן את זיכרוני, אבל היום זה כבר די על אוטומט. אני יודעת לשחק על פי הצורך עם כל מיני סיפורי כיסוי. אבל כשמגיעים לחלק היותר משמעותי של העבודה, אני מביאה כל פעם את עצמי, אבל במעטפת אחרת, שמתאימה לאותו מבצע, לאותו בן אדם, לאותן נסיבות. אבל הבפנים שלי, זה אני".
והיה מישהו שגילה שזאת לא הזהות שלך?
"לא, אף פעם".
אפשר לגייס כל אחד להפוך לסוכן?
"כמעט לכל אחד יש את כפתור ההנעה שלו. השאלה אם אנחנו מצליחים לזהות את כפתור ההנעה ולהשתמש בו נכון. יש עולם שלם של סוכנים, זה אנשים מתוך מדינות אויב שיוצרים איתנו קשר ומציעים שיתוף פעולה.
אם מישהו כבר פנה אלייך, ואמר: 'מוסד, אני רוצה לעבוד איתך', אז הוא כבר הפעיל את כפתור ההפעלה של עצמו.
"אז זהו שלא. גם אם מדובר באדם מתוך תעשיית הגרעין או הממסד האיראני. בשביל להביא אותו למקום שבסופו של דבר הוא מתמסר ועושה את הדבר שאנחנו רוצים, אני חייבת לוודא, וכל קצין איסוף, שאני באמת מכירה אותו, שאני באמת מבינה לא את מה שהוא אמר, אלא את מה שבאמת הניע אותו ומה שבאמת חסר לו ומה שבאמת יפעיל אותו ברגע הנכון, ויפעיל אותו כמו שאני רוצה, לא כמו שהוא חושב שהוא צריך לפעול. זה עובר דרך ארוכה של היכרות, של שיח, של שעות על גבי שעות עד שהקסם הזה קורה, שזיהית את כפתור ההפעלה הנכון".
זאת אומרת צריך סבלנות.
"הרבה מאוד".
באחוזים, מתוך הסוכנים שגייסת, כמה באמת יודעים שזה עבור המוסד?
"בואי נגיד אני לא יודעת להגיד אחוזים, אבל ככה בגדול, 50-50".
וכמה זה עוזר שאת מכירה את התרבות האיראנית?
"אני חושבת שזה עוזר, זה מוריד חסמים. היינו באיזושהי מדינה, נפגשתי עם אדם איראני בתפקיד רגיש כלשהו, בחור צעיר למדי, שבגלל הנסיבות של אותה נסיעה, הוא הגיע ביחד עם אימא שלו. אימא שלו לא הייתה חלק מהפגישות שלנו, שקיימנו אותן מבוקר עד ערב, היא הסתובבה לעצמה בחנויות ובכיף שלה. ואנחנו מתקדמים ונערכים לאיזשהו מבצע שרצינו שהוא יבצע, וברגע האמת האיש חטף רגליים קרות ושם ברקס והוא לא רצה. כל פעם שהיה נדמה שזה כמעט נפתר, הוא שוב קפא ונסוג".
"הפריצה הגיעה ממקום שאני יודעת, בתור איראנית, שאצל כל גבר איראני, הדמות הכי חזקה בחייו, זו אימא שלו ואחרי זה אשתו. ואז אמרנו, אוקיי, יש לנו פה אימא. ופגישת הערב שלי הייתה עם האימא. נפגשתי איתה לבד, הסתובבנו, אכלנו, שתינו ודיברנו, ושיתפתי אותה ככל שניתן על המקום שאנחנו נמצאים ושחררתי אותה. היא חזרה למלון, למוחרת הבן שלה הגיע לפגישה והוא היה במקום שרצינו שהוא יהיה".
גבולות גזרה
יש קווים אדומים שלך שאותם את לא תעברי בשום מקרה? בהפעלה?
"כן, בטח. מיניות - אין אירוע כזה, לא בלקסיקון. כי זה לא עובד ככה. אי אפשר להניע בן-אדם לסכן את חייו על בסיס כזה - זה לא בכללי המשחק שלנו. וגם ילדים. אני לא לוחצת על הכפתור של הילד עצמו. צרכים של הילד אצל אותו מופעל יכולים להיות מניע, אבל הילד, כילד, זה קו אדום. הוא לא חלק מהמשחק".
מה ההצלחה הכי גדולה שלך?
ההצלחה הכי גדולה שלי הייתה גיוס של סוכן שהיה חלק מאוד משמעותי במבצע מאוד מאוד משמעותי, שלצערי הרב, אני לא יכולה לדבר עליו.
כמה זמן עבדת על ההצלחה הזו?
"הרבה זמן".
במבצע הזה הגעת עם זהות איראנית?
"עם חצי איראני".
מה היה המקצוע שהצגת?
"לא יכולה להגיד לך".
כמה ימים בחו"ל היית בשביל המבצע הזה?
"הפיתוח של המבצע מקצה לקצה היה משהו כמו שנתיים, ובמשך השנתיים האלה עשרות נסיעות. אנחנו קציני איסוף, לא נוסעים למדינות אויב, כך שלא באיראן".
מה עשית שם בחדר כדי שזה יצליח?
"אותו רגע, במקרה הזה, הרגע המסוים היה בפארק כלשהו באיזושהי עיר אירופית. והרגע שהרגשתי שהכול התנקז אליו זה הרגע שאותו סוכן ישב, בכה את נשמתו וסיפר לי על משהו בחיים שלו, שחוץ מהוא ואלוהיו, אף אחד לא הכיר. כשהדבר הזה קרה, היה ברור לי שזהו, אז אני מחזיקה בלב שלו ובנשמה שלו, זה היה ברור. ובאותו רגע גם היה ברור לי שהוא יעשה את מה שאני רוצה שהוא יעשה, כי הוא התמסר. וזה לא היה ילד, זה אדם יותר מבוגר ממני. וכשהוא שם את הלב שלו בידיים שלי מתוך אמון בי, אז אני יודעת שהוא... שיש לי אותו ושאנחנו ביחד בסיפור הזה".
אבל יש פה איזה קושי, כי את גם מקבלת את האמון שלו, אבל את גם יודעת שאת בעצם יכולה גם לשים אותו בסכנה. איפה הדואליות פה?
"הוא גם יודע שהוא נכנס לסכנה. אנחנו בסופו של דבר לא מוליכים פה שולל. זאת אומרת, אנשים, כשמגיעים לרגעי אמת של מבצע, הם מבינים מה הם עושים. הם פשוט נותנים בך את האמון שאת תשמרי עליהם".
אחד הסוכנים שלך נחשף? היו סוכנים שנחשפו, אבל הצלחנו להוציא אותם?
"לא היה סוכן ששילם על זה - לא בחייו, גם לא בכלא. הוצאנו אותם, מילטנו אותם".
ואז אני יכולה לדמיין שהאיש הזה יוצא למבצע ואת נניח כבר בחזרה בארץ, סביב השולחן, ארוחה משפחתית. ואת יודעת שהוא שם...
"דווקא אותו אדם, באותו מבצע גדול שעליו דיברתי, ידעתי באותם רגעים שזה מה שהוא עושה, הבטן שלי התהפכה, זה היה ערב שבת, ביקשתי מהילדים שלי להתפלל. אמרתי שיש לי אדם יקר שעושה משהו חשוב מאוד ושאני רוצה שנתפלל בשבילו, שהוא יצליח במה שהוא עושה. ובאמת הם ישבו ועשו תפילה כזאת חמודה של ילדים, לחבר של אימא, ככה הם קראו לו, והתפללו שהוא יצליח. הוא הצליח".
זאת אומרת הוא באיראן עושה משהו, אחרי שאת גייסת אותו במשך שנתיים, ואת יושבת סביב שולחן השבת עם הילדים שלך... ומתפללת לשלומו.
"באמת, מכל הלב".
טוב, זוהי לגמרי סצנה מסרט.
"זו באמת סצנה מסרט".
כמה המבצע הזה השפיע עלינו כאזרחים?
"מאוד השפיע".