ההקלטה שפרסמנו אמש (שני) ב"מהדורה המרכזית" קשה מאוד, אולי הקשה ביותר ששמענו. בשיחה עם מוקדנית מד"א נשמעים רגעי האימה שבמהלכן נחטפו שרון-אלוני קוניו, שתי בנותיה אמה ויולי, אחותה דניאל ובתה אמיליה. בריאיון מיוחד שרון חוזרת לאותה הקלטה וגם אל ביתה בקיבוץ ניר עוז, שפעם היה חלקת גן העדן שלהם. מבעד להריסות היא מצליחה לראות את החיים שהיו. את הזיכרונות עם בעלה דוד, שנותר מאחור בעזה. כל כך קרוב וכל כך רחוק.
"מוזר להגיד אבל אני מרגישה פה (בניר עוז) בית. זה הבית שלנו", היא מספרת וממשיכה לעבור בין ההריסות. היא מביטה בטרמפולינה שבה נהג דוד לשחק עם הבנות. עכשיו היא שרופה כליל. "אפילו את זה הם (המחבלים) שרפו. אני אומרת לעצמי מה זה נתן לכם? מה היה האינטרס לשרוף?".
"אימא, לא! אל תמותי!"
באותה שבת נוראה הם היו סגורים בממ"ד: שרון, דוד, שתי בנותיהם בנות ה-3, אחותה של שרון, דניאל, ובתה אמיליה בת ה-5. לאחר כמה ניסיונות של המחבלים לפרוץ את דלת הממ"ד הם התחילו לשרוף את הבית. בני המשפחה שנחנקו בחדר החליטו לפתוח את החלון ולנסות לברוח.
"דוד יצא ראשון", היא משחזרת. "הוא קפץ החוצה, שם את יולי ואז בא לקחת את אמה. אז ראיתי שלושה מחבלים מגיעים. אמרתי לו: 'קח את הילדה ותברח'. הוא לקח אותה לבית של השכנים ושם הוא נתפס. כשפתחתי את החלון עמד מולי מחבל עם הנשק שלוף. צרחתי לדניאל (אחותה) 'תסגרי את החלון'. הוא ירה שתי יריות שפגעו, תודה לאל, בחלון הברזל".
היא מספרת בקור רוח, אבל ההקלטה שהגיע לידיה רק לאחרונה מראה כמה שנאה ורוע טהור היו שם. "איפה את נמצאת?", שאלה אותה מוקדנית מד"א. "בניר עוז", היא השיבה. "אנחנו נחנקים למוות. יש לנו מחבלים מחוץ לבית". ברקע נשמעת הילדה הקטנה צועקת: "אימא, לא! אל תמותי!".
שרון מתחננת לעזרה. קוראת "הצילו" ומשתעלת מעשן ביתה שנשרף בעודה בפנים. המוקדנית מנסה להמשיך בשיחה והילדות צורחות. המחבלים הצליחו לחזור פנימה. "בואי איתנו!", הם פוקדים מול הילדות הצורחות מאימה. "יש אנשים בפנים? יש ילדים?", הם שואלים - השיחה מתנתקת.
חוסר ודאות משתק
שרון נחטפה לבדה, אך רגע לפני שהועברה לעזה - דוד, שהוחזק עם יולי ובני קיבוץ נוספים - הבחין בה והחל לצעוק לעברה. המחבלים העמיסו אותם יחד על העגלה. דניאל ואמיליה נחטפו יחד עם אמה ברכב אחר. רק אחרי עשרה ימים הם יתאחדו וההורים המבועתים ידעו מה עלה בגורל בתם הקטנה שהופרדה מהם.
במשך 49 ימים הם הוחזקו יחד עד ששרון שוחררה עם שתי הבנות. איתם נחטפו גם אריאל אחיו הצעיר ובת זוגו ארבל יהוד. בזמן הזה - למעשה עד עכשיו - דוד לא ידע שאיתן, אחיו התאום, עדיין בחיים. "כשהוא היה בשבי הוא לא יכול היה להסתכל במראה", מספרת שרון. "הוא אמר: 'תאומים זהים, אני רואה את איתן'. הדמיון הזה שמחבר ביניהם הוא כאב גדול מדי".
"אל תוותרי עליי"
"נאחזנו בכל דקה שהייתה לנו", שרון נזכרת. "אמרתי לו שהוא הגבר הכי טוב שהכרתי בחיים שלי. ואפילו אז הוא ידע להתבדח ואמר: 'הגיע הזמן שתביני את זה'. הוא אמר לי אני מת מפחד. הוא לקח אותי הצידה וביקש: 'אל תוותרי עליי'. הוא נתן לי נשיקה ואז לקחו אותו".
מאז היא לא שמעה דבר. "במה אני אמורה להיאחז? איזה תקווה יש לי להיאחז בה?", היא שואלת בגרון חנוק. "אומרים לי: 'אין חדשות - זה גם חדשות טובות', זו תקווה?". במעט הכוחות שעוד יש בה היא מנסה להילחם. לא לוותר על דוד כמו שביקש ממנה. היא נואמת במחאות משפחות חטופים ובכנסת מול נבחרי הציבור. זועקת עד טיפת כוחה האחרונה.
"זה נהדר שאנחנו חזרנו - ואני לנצח אהיה אסירת תודה", היא מבהירה. "אבל זה לא מסתכם בנו. יושב שם האבא של הילדות שלי. זה שמרים אותי בקריסות הנפשיות". בראש - שני התרחישים באים והולכים: "בתרחיש הראשון שאני מדמיינת הוא חוזר, הבנות רצות אליו וכולנו בוכים. בתרחיש השני אני נאלצת לקבל את הבשורה המרה. איך אני בכלל אומרת להן את זה? אבא מת והוא לא חוזר". היא בוכה ומספרת: "הן לא מפסיקות להגיד אבא בעזה אצל הרעים. למה הם לא נותנים לו לחזור".
היא נלחמת כמו לביאה, אבל הכוחות הנפשיים שלה הולכים ואוזלים. היא יודעת שהילדות צריכות אימא מתפקדת. היא מחייכת עד כמה שאפשר ובלילה, אחרי שמשכיבה אותן, באים הסיוטים. "אין לילות", היא מספרת בדמעות. "זה להסתכל על עזה ולהבין שהוא פחות מעשר דקות נסיעה ממני. זה כל כך קרוב, אבל זה לא".