לא נשבר: איתי כהן, בן 15 בלבד, יצא לאימון בוקר שגרתי ב-7 באוקטובר מבלי לדעת שחייו וחיי המדינה כולה עומדים להתהפך. בזמן אימון הטריאתלון, הספורטַאי הצעיר נורה בידי המחבלים שחדרו לכפר עזה ואיבד את הראייה בעינו הימנית. אמש (שלישי) סיפר ב"מהדורה המרכזית" הפציעה ששינתה את הכול ועל הרגע שבו החליט לרדוף אחרי החלום למרות הכול – חזק ונחוש מִתמיד.
"חזרתי להתאמן חלקית", הוא מספר בתחושת החמצה. נזכר באותו בוקר נורא שבו יצא עם חבריו לאימון שגרתי לקראת התחרות, כשלפתע עשרות מחבלים הגיחו והחלו לירות לכל כיוון. קליע חדר לראשו והוא איבד את הראייה בעין ימין. "יצאתי בחמש וחצי מהקיבוץ, מאור הנר, ונסענו לכפר עזה להתחיל את האימון", שחזר. "נכנסנו למיגונית והיינו שם כמה דקות עד שאבא של חבר שלי הגיע והסיע אותנו בחזרה".
במחבלים חיכו להם בין סעד למפלסים. שכבו על הכביש והמתינו לעוברי אורח. "זה הרגיש כמו תאונה", הוא סיפר. "התפוצץ גלגל והיו צפצופים באוזניים. האבא פתח את הדלת וצעק להם: 'חיילים, מה אתם יורים?' היינו בטוחים שזה חיילים".
איתי נפצע מרסיסים שחדרו לראשו, ובזמן הזה ראה את אחיו הגדול ים מתמודד עם המחבלים שניסו לפרוץ את דלת הממ"ד. במקביל, בבית, מנסים לשמור על קור רוח ודריכות שיא. "איתי מתקשר אליי ואומר: 'אבא, יורים עליי'", שחזר אביו ארז. "תוך כדי האירוע אני מבין שאיתי כבר יצא מוקדם בבוקר, בלי ששמעתי". "בכלל לא הצלחתי לעכל את האירוע", הוסיפה אימו רינת. "לא הבנתי את המשמעות שלו בכלל. וכשהבנתי שהוא באמת בסכנה ושהוא נפצע, אז זה התחיל לחלחל".
לאורך כל הריאיון איתי הבהיר שהוא לא מתכוון לתת לפציעה הקשה להפריע לו – לא בלימודים, לא בשגרת החיים וכמובן שלא בספורט האהוב עליו. "זה לא מגביל אותי", הבהיר. "אני עושה הכול: הולך, גולש, רוכב – הכול". על השאלה 'איך שומרים על כזה פאסון?', השיב במילה אחת: "הספורט".