ליובל חזקיה לא היה שום ניסיון ברפואה קרבית לפני המלחמה. היא סיימה את קורס הפרמדיקים והגיעה היישר ללחימה בעזה, לתוך טנק של פלוגת מילואים בגדוד 9, חטיבה 401. ההשתלבות שלה בצוות הטנק הייתה טבעית וקלה. היא ישנה עם רגליים מקופלות בתוך כוך קטן, ואת צרכיה עשתה בתוך בקבוק או שקית, כמו יתר חבריה לטנק.
כשנודע ליובל על נפילתו של בן דודה ליאל חיו בלחימה בסג'עייה, היא ארגנה את חפציה לקראת היציאה להלווייתו. היא ירדה מכוננות ועלתה על טנק שהיה בדרכו החוצה מהרצועה כשעליה רק אפוד החובשים שלה. שלוש דקות לאחר שהתחילו לנסוע לכיוון שטח ישראל, הטנק שלפניה נפגע פגיעה קטלנית, ויובל, ללא רוב הציוד הרפואי שלה, הסתערה לעבר זירת האירוע.
"אני זוכר שהיה פיצוץ מאוד-מאוד גדול. ישר הסטתי מבט, ושנייה אחרי זה כשפתחתי את העיניים לא ראיתי כלום, גם כי נשרפנו והפנים נכוו, וגם בגלל מערכת כיבוי האש בטנק שבעצם מיסכה את הכול", מספר סרן תום שפריר, מפקד הטנק. רס"ל שחר שילוני מוסיף: "היה חסר לי חמצן. אתה פותח את הפה, מנסה לינוק אוויר וכלום לא נכנס".
נהג הטנק יצא ללא פגע, מפקד הטנק, תום, לא ידע שהוא עצמו מלא ברסיסים, ויצא גם הוא מהטנק. שחר הטען חולץ החוצה על ידי הסמג"ד שהיה בטנק מאחוריהם, והתותחן, אלישע לוינשטרן בן ה-38 משוהם, לא שרד בפגיעת הטיל.
"הוציאו לי את שחר כשהוא פצוע קשה, ואני מבינה את זה מהרגע הראשון כי הוא מגיע ללא רגל", משחזרת יובל את הרגעים הגורליים. "אני מניחה לו חוסם עורקים במקום, ולוקחת אותו מאחורי חומה. באותו שלב יוצא עוד פצוע, תום, והוא מתפקד למופת ועוזר לי לטפל בשחר. לוקח לי זמן להבין שגם הוא פצוע".
"והכול מסביב כמו בסרט - צעקות והמא"ג מתחיל לחפות. אני בעצם גם מבינה שאנחנו באזור מאוד חשוף, ושולחת אחד לחפות עלינו, בעצם פעם בכמה זמן אפילו בעצמי יוצאת ויורה. כל המחסניות שלי התרוקנו", היא מוסיפה.
שחר נפצע קשה ואיבד כמויות גדולות של דם, והאתגר הגדול מבחינת יובל היה להשאיר אותו ער, למען הישרדותו: "לאורך כל הטיפול ההכרה שלו עלתה וירדה, והבנתי שצריך לעשות הכול כדי להשאיר את שחר בהכרה. זו באמת סיטואציה הזויה, מרגיש כמו סצנה מסרט, אנחנו באמצע שדה קרב, מבול יריות מסביב, והוא אומר לי: "תני לי כאפות". אבל מבחינתי אם זה מה שישאיר אותו ער, זה מה שיקרה".
"היא התחילה לנבוח שם על כולם שיזוזו"
הדקות חלפו, המא"גים ירו, אבל החילוץ של שחר ותום עדיין לא הגיע. "באיזשהו שלב ביקשתי מתום שישאיר שנייה את שחר ער בזמן שאני ארוץ לבדוק מה עם הפינוי", מספרת יובל. שחר משחזר: "היא רצה לקשר, להבין מה קורה עם הפינוי, למה הוא מתעכב. התחילה לנבוח שם על כולם שיתחילו לזוז. היא מיקמה אותי במקום טוב יותר, התחילה לבצע ירי, וממש שלטה בסיטואציה. תותחית".
"כשאתה נמצא בסיטואציות קיצוניות תחת אש, ואתה רואה אנשים מולך נפגעים, ואתה מבין שזה גם יכול להיות אתה באותה מידה, פוחדים תמיד. פוחדים - אבל בסוף לא נותנים לפחד להשתלט עליך. לי יש את ה'למה' שלי ואני שם בשביל לדאוג שכולם יחזרו הביתה בשלום, ומבחינתי הפחד הוא מאחור", מספרת יובל על האומץ שמאפשר לה לתפקד גם בסיטואציות המלחיצות ביותר.
לאחר כ-40 דקות בשטח הגיע נמ"ר פינוי עם צוות קרקעי של 669. הנמ"ר נסע עם שחר ותום עד מחוץ לרצועה, ושם הועלו על מסוק. גם הרופא על המסוק לא היה בטוח ששחר ישרוד בגלל כמות הדם שאיבד. שלושה ימים היה מורדם ומונשם – עד שהתעורר והצליח להתאושש.
בפעמים הנדירות והקצרות שיובל יוצאת מעזה, היא מקפידה לבקר את שחר. הפעם הראשונה הייתה בסורוקה. הביקור השני היה בשבוע שעבר, במחלקת השיקום בבית החולים שיבא. "אני משתפר לאט לאט. כבר מצליח ללכת על הרגל, ואפילו קופץ עליה", מספר שחר.