דילמת הסיוע ההומניטרי: האם ישראל ויתרה על מנוף הלחץ העיקרי על חמאס?

בימים שלאחר 7 באוקטובר, קשה היה למצוא ישראלי שניסה או הצליח לדאוג לתנאים ההומניטריים של הפלסטינים בעזה, בטח כשמול עיניו נגלו המראות הכי לא הומניטריים שהיה אפשר להעלות על הדעת. אולם למרות ההבטחות בנאומי הפוליטיקאים הישראליים, בחדרי חדרים כבר נקבעה ההנחיה מהדיון הראשון של הקבינט המדיני-ביטחוני.

השר רון דרמר, המוציא והמביא של ראש הממשלה נתניהו אל מול ממשל ביידן, אמר אז לשרים בישיבה: "אנחנו חייבים את התמיכה של האמריקנים, לא יהיה לנו שעון חול בשני תנאים: אחד, שהיעד יהיה ברור - השמדת חמאס. והשני, להכניס סיוע. אם לא נכניס סיוע, המחירים המדיניים יהיו כבדים", הוא הבהיר.

מאז 22 באוקטובר מאפשרת ישראל מעבר של מאות משאיות ביום עם אספקת סיוע לשטח הרצועה.

אלו המספרים:

•  יותר מ-10,000 משאיות נכנסו לרצועה מאז החלה המלחמה.

• 119,930 טונות של מזון, על גבי 5,716 משאיות.

• 13,800 טונות של ציוד רפואי, על גבי 1,161 משאיות.

• 19,340 טונות של מים, על גבי 963 משאיות.

• 21,040 טונות של ציוד למחסות, על גבי 1,458 משאיות.

• ישנן גם משאיות מעורבות, שבהן יש את כל אלה גם יחד וגם סיוע נוסף, וכאן מדובר על 12,430 טונות, על גבי 838 משאיות.

כשהגיעו התמונות של נחיל התושבים שיורד מצפון הרצועה לדרומה, לאזור ההומניטרי במוואסי, ישראל הצליחה להסביר לציבור שלהכנסת הסיוע ההומניטרי יש חשיבות מבצעית. הסיבה: התושבים יודעים שיהיו שם מים, אוכל ותרופות, ולכן הם מסכימים להתפנות דרומה, הכול כדי שצה"ל יפעל בצפון בעוצמה.

אלא שהתמונות שהגיעו מהרצועה, בהן ההתנפלות של ההמון העזתי על משאיות הסיוע, הידקו את הלחץ על ישראל להגדיל עוד ועוד את הסיוע, גם כשבחלק מהתמונות נראו בבירור אנשי חמאס גונבים אותו עם נשקים שלופים.

ישראל מאפשרת כיום הכנסה של 20-30% סיוע הומניטרי לרצועה בהשוואה למה שנכנס לפני 7 באוקטובר. מדובר על כמות מינימלית, אבל כזו שלא יוצרת תנאי רעב בעזה. על פי ראש השב"כ, לפחות 60% מהסיוע ההומניטרי הזה - נשלט, נתפס או מחולק בידי חמאס, ולא בידי הגורמים הבין-לאומיים ברצועה.

"הנרטיב השגוי הוא שאנחנו נלחמים נגד ארגון טרור חמאס, ולידו יש 2.2 מיליון אנשים מסכנים בעזה, אז נילחם נגד החמאס וננסה לעזור לאוכלוסייה", סבור האלוף במיל' גיורא איילנד. "אותם הגורמים האמריקנים שמכריחים את ישראל להכניס אספקה לרצועה, גוזרים גזר דין מוות על החטופים בעזה. זו הנקודה שהיו צריכים לדעת להציג אותה בחריפות עד נשיא ארצות הברית - לצערי זה לא נעשה".

האלוף במיל' עמוס גלעד, מציג תפיסה אחרת. "כל הרעיונות האלה של להרעיב את עזה, לסלק את האוכלוסייה למצרים, חוץ מנזק כביר למדינה והגבלת פעילות צה"ל - הם לא יכולים להביא לשום תועלת ולא עומדים בשום מבחן סבירות", הוא טוען.

גם שר המשפטים לשעבר, הפרופסור דניאל פרידמן, טוען כי "הכרחי שישראל תספק את הסיוע הזה, בוודאי בשטחים שהיא מחזיקה". פרידמן מוסיף ש"אין זה מתקבל על הדעת שבאותם שטחים עצמם, קם החמאס ומשקם מחדש את השלטון שלו באמצעות הסיוע שישראל נותנת לו".

בהכנסת הסיוע לרצועה - ישראל לא רק מאכילה את חמאס, אלא גם מאפשרת לו להשתקם אזרחית ושלטונית. אז האם היה אפשר אחרת? ובעיקר - האם אפקטיבי לעצור את הסיוע עכשיו - כל עוד אין עסקת חטופים?

כמו בהרבה תחומים אפורים שנכנסו לחיינו בעקבות השבת השחורה, נדמה שהתשובה לשאלה אם נכון היה להכניס את הסיוע ההומניטרי איננה חד-ערכית, בטח שלא נחרצת.

גם אם ישראל לא באמת יכולה הייתה לסרב לאמריקנים משיקולים מבצעיים, אולי גם לא לסרב לעצמה משיקולים ערכיים והומניים, התמונות שמגיעות בימים האחרונים מהשטחים שממנה יצאה ישראל מוכיחות שהסיוע ההומניטרי הוא לא פחות מנשק בידי חמאס.

"לצערי", אומר איילנד, "אחרי שהגדלנו בצורה מטורפת את הכנסת האספקה לעזה, לרבות בתחום הקמח, שיספיק להם עכשיו לחודשים ארוכים, גם אם נקבל את ההחלטה הנכונה עכשיו ונממש אותה, ייקח שבועות רבים, אם לא חודשים, עד שהיא תהיה אפקטיבית. במובן הזה, הוויכוח כבר הוכרע לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שעוד יהיה".