יובל פטייב, מ"פ בגדוד 51 של גולני וחבריו ליחידה היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לגדר הפרוצה ליד זיקים בשעה שש וחצי בבוקר ב-7 באוקטובר. פטייב שהה בכוננות שחר במוצב סמוך כשהחלו להישמע אזעקות "גשם סגול". עלתה מולם בקשר תצפיתנית והודיעה להם על חדירות של מאות מחבלים מעזה. "ניסינו לעכל את מה שהיא אמרה", משחזר יובל, "ומיהרנו לעלות על ציוד ולהיכנס לנגמ"ש הנמר ולנסוע לכיוון הגדר".
קילומטר לערך מהחור הגדול בגדר שפרצו המחבלים, חטפו יובל וחבריו את טיל ה-RPG הראשון, הפיצוץ הגדול לא פגע ביושבי הנמר והם המשיכו להתקדם עד שהם הרגישו פיצוץ חזק מלמעלה והבינו שככל הנראה רחפן הפיל עליהם טיל או אמצעי אחר שהשמיד להם את הקטלנית – מכונת הירי של הנמר. "המחזה שראינו מולנו היה מטורף, מאות מחבלים שעומדים ליד החור שנפער בגדר ומאבטחים אותו. ובזמן הזה עוד מאות מחבלים חוצים את הגדר על אופנועים או ברגל וחלקם מתחילים לרוץ לכיוון שלנו", משחזר יובל. "הבנו שאין לנו איך להגיב בירי ואנחנו מופגזים כל הזמן ב-RPG, חטפנו לפחות חמישה ברצף".
בשלב זה הנמר של יובל וחבריו הושבת לגמרי כשהם יושבים בתוכו. בנוסף, הם לא הצליחו ליצור קשר עם הבסיס וגם בטלפון הסלולרי שלהם לא הייתה קליטה, בגלל שהם היו בתוך הנמר. "אנחנו מבינים שהם רצים לתוך היישובים, לכיוון נתיב העשרה ואנחנו בתוך הנמר שלא עובד, היה קשה לעכל את זה שאנחנו לא מצליחים באותו הרגע להגן על התושבים".
10 מחבלים טיפסו על הנמר והתחיל מאבק ארוך שבמהלכו ניסו המחבלים לפתוח את דלת הנמר מלמעלה, כשיובל ושאר החיילים שבתוך הנמר מושכים את הדלת כלפי מטה. "כל הזמן הזה אנחנו מנסים ליצור קשר עם העולם החיצוני, ללא הצלחה. אולי פעם בחצי שעה עולה מולנו תצפיתנית שמעדכנת אותנו על המצב בשטח", מתאר יובל את רגעי חוסר האונים, "למרות זאת אף אחד לא נלחץ או איבד את זה. אני והמפקדים ידענו לשמור על קור רוח ומורל גבוה", הוא מספר. "היו רגעים שבהם חשבתי מה יקרה אם הם יצליחו אפילו לשנייה לפתוח את הדלת ולזרוק רימון ואז זהו, נגמר הסיפור. הם גם ריססו את חלון זכוכית ואתה שואל את עצמך מה יקרה עכשיו אם זה יישבר".
המחבל הניח מטען בתחתית הנמר
"הם ניסו גם לשים רימונים על הדלתות, ניסו לעשות הכול כדי לפגוע בנו, אבל זה לא עזר להם. הנמר ספג המון", נזכר יובל. "ממה שהצלחנו להבין בקשר עד אותו רגע, הבנו שזה הולך לכיוון של מלחמה. ישבנו ביחד וניסינו לתרגל תרחישים, איך נפרוק מהנמר, מי הולך עם מי, לחלק תפקידים. ידענו לתפקד על אוטומט גם לאור הנסיבות, הרגשתי שהכינו אותנו טוב למצב כזה", הוא אומר.
לאחר 40 דקות של מאבק עיקש מול המחבלים, הנמר חזר לעבוד והם החלו להתקדם בנסיעה לכיוון הבסיס, כשאחריהם רודפים חמישה מחבלים שנשארו בשטח, אבל אז, אחרי כ-500 מטר הנמר שוב נעצר. "עוד פעם ירו עלינו RPG. אתה מתחיל להבין שבסופו של דבר זה יכול להגיע למצב שהנמר יפסיק להחזיק את כל הטילים", הוא מספר על הפחד הגדול.
ואז אחד המחבלים הצמיד מטען לתחתית הנמר, באזור שבו ישב יובל. "היה פיצוץ גדול והרגשתי כאב חד, רגיל ימין שלי נשארה מקובעת בין הכיסאות שהיו מולי, כל העצם שלי הייתה בחוץ", יובל מתאר את רגעי האימה. "אחרי מספר שניות גם החל לרדת לי מלא דם. הייתי בטוח שאיבדתי את הרגל".
חבריו של יובל שלא נפגעו מהמטען החלו לטפל בו ושמו חוסם עורקים על אזור הפציעה. במקביל, עוד מטען הונח על ידי מחבל אחר מעל הנמר, אך המחבל חוסל לפני שהספיק לפוצץ את המטען. תוך כדי שהוא פצוע ומדמם, יובל ניצל חור קטן שנוצר בנמר והכניס לשם את הנשק שלו מנסה לירות במחבלים שמסביב. "היו רגעים קשים של כאב בלתי נסבל שבהם אני גם לא יודע מתי יגיע החילוץ ואין לנו מושג מה בדיוק קורה בארץ. זה אכל אותי מבפנים שלא יכולנו לעזור ליישובים".
"השלמתי כבר עם הגורל שלי"
ככל שהזמן עבר הדם המשיך לזרום, ויובל החל לחוש סחרחורות שהתגברו: "הייתי עם מחשבות של עצמי, עשיתי סלפי כי רציתי לצחוק על זה אחר כך, ניסיתי להישאר חיובי. היה לי קול בראש שאומר שאני לא יכול למות בלי להגיד ביי לכולם. שלחתי הודעות פרידה להורים ולחברים ולחברה, מסתכל ולא מעכל מה שאני רושם. שאלתי את עצמי אם אני באמת רושם עכשיו הודעות פרידה. חשבתי מה יהיה עם ההורים והחברים ובת הזוג, חשבתי על כולם, השלמתי כבר עם הגורל שלי".
5 שעות ישבו יובל וחבריו בנמר כשיובל פצוע קשה, בשעה אחת בצהריים הגיע טנק לחלץ אותם, "יצאתי אחרון, כי הייתי פצוע. קפצתי למעלה עם רגל אחת וראינו שמים אפורים שחורים, פטריות עשן בכל מקום, כדורים שורקים, פיצוצים, כמו סרט מלחמה", נזכר יובל ברגע הדרמטי. "הוציאו אותי על אלונקה לבסיס יפתח, שם נתנו לי טיפול ראשוני וחילצו אותי לבית חולים ברזילי. בבית החולים נתנו לי המון משככי כאבים וגיבסו אותי עד להגעה שלי לניתוח בבית החולים איכילוב".
אחרי שלושה חודשים בשיקום, יובל היום סוף סוף משתחרר משיקום בבית החולים איכילוב, יחד עם משפחתו שמפונה מקריית שמונה הם ילונו בבית מלון שקרוב לבית החולים, שאליו הוא יגיע לשיקום יומי. "בבית החולים לא היה ניתן להתעלם מהעבודה המדהימה של הרופאים, אפשר רק להעריץ אותם. בעקבות הזמן שלי שם, הם נתנו לי השראה ללכת וללמוד רפואה וכבר בזמן השיקום התחלתי ללמוד לפסיכומטרי. אני אמור להשתחרר באוגוסט והמוטיבציה לחזור לשרת היא גבוהה במיוחד בגלל כל החברים שנהרגו, אך כרגע אני מתרכז בהחלמה".
התהליך השיקומי לא נגמר
"הסיפור של יובל הוא מודל ומופת לעוז רוח בלחימה כנגד המחבלים באותה שבת", אומר עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל. "השבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל הביאו לחיינו סיפורי גבורה ותעוזה רבים, שמעידים על העוצמות של הדור המיוחד במינו הזה, ועד כמה הלוחמות והלוחמים שלנו אמיצים וחזקים".
"יובל נמצא למעלה משלושה חודשים בתהליך שיקומי שבמהלכו הוא לומד ללכת מחדש. חשוב להבין שהתהליך לא נגמר ביציאה מהשיקום בבית החולים. הוא ממשיך במשך שנים ארוכות ולעתים אף כל החיים. אנחנו בארגון נכי צה"ל נמצאים לצידו של יובל ולצד חבריו הרבים ומלווים אותם ברגעי ההצלחה וברגעים המאתגרים. הרצון העז של יובל לחזור לרוץ ולהתחרות במרתונים הוא ההוכחה שהחיים ממשיכים גם אחרי הפציעה ושתמיד אפשר להגשים מטרות ולכבוש פסגות נוספות".