ב-6 באוקטובר 2023 כל אחת מארבעתן הייתה שקועה עמוק בענייניה: רס"ל ח' ורס"ל ר', שתיהן סטודנטיות למדעי המחשב, התכוננו לתחילת שנת הלימודים, ח' ההייטקיסטית התכוננה לקראת ריאיון עבודה חשוב, ור' נערכה לקראת מעבר דירה. סגן נ', וסרן ס', שתיהן סטודנטיות לרפואה, היו בחו"ל - נ', שלא מזמן השתחררה משירות הקבע, הייתה בעיצומה של חופשת שחרור בארצות הברית, ואילו ר' טסה עם בן הזוג לחופשה רומנטית באיטליה, שהייתה אמורה להסתיים בדיוק ב-7 באוקטובר.
"אמרתי לעצמי איזה מזל שאנחנו חוזרים היום לארץ", נזכרת סרן ס'. באותו הבוקר התעוררה ממש במקרה בשעה מאוד מוקדמת ומרחוק נחשפה כמו כולם להיקפי הזוועה של היום הנורא ההוא. "פתאום חברה מהארץ מתקשרת אליי, פורצת בבכי ואומרת שיש חייל חטוף. לא האמנתי למה שהיא אמרה ואז פתאום בטלגרם רואים את כל הדברים שקורים, מתחילים לדווח על עוד חטוף ועוד חטוף, ופתאום סרטונים של אנשים צורחים מבכי ונחטפים מהמסיבה ואתה ממש רואה את זה בעיניים שלך ולא מאמין שזה מה שקורה שם בארץ".
"ברגע שזה קרה דבר ראשון שרציתי זה לבוא למילואים", מספרת ס'. "בגלל שאני מתנדבת יש לי פטור ממילואים. אז אפילו לא הסכימו שאבוא. פשוט הגעתי לבסיס ביום שנחתנו בארץ ישר מהשדה. נסעתי לבסיס ופשוט התייצבתי כשאני לא מורשית להגיע ובהמשך זה הסתדר. אפילו לא ידעתי בכלל שאנחנו אחראים על החטופים. אף אחד לא האמין שזה יהיה בסדר גודל כזה".
סרן ס' וחברותיה גויסו כבר בשבוע הראשון למלחמה לשירות מילואים מיוחד במינו במפקדה המיוחדת שהקים צה"ל לניהול משבר החטופים, בפיקודו של אלוף (במיל') ניצן אלון. ארבעתן חלק מצוות גדול של אנליסטיות מודיעין שגויסו במיוחד למשימה הזו והן מונו כראשי צוותים שכל אחד מהם היה ממונה על קיבוץ או על קבוצת חטופים אחרת. את שירות החובה שלהן הן עשו כולן ב"מערך המבצעים" (המ"מ), אחת היחידות החשאיות ביותר באגף המודיעין, אולי החשאית שבהן. עד לפני מספר שנים עצם דבר קיומה היה אסור לפרסום.
3,162 מנותקי קשר
"מתקשרים אליי בשש בבוקר. 'היי, את יכולה להגיע היום, עכשיו כזה?', מספרת רס"ל ר', הראשונה מבין הארבע שגויסה, שמספרת על חיפושים קדחתניים אחר יחידה להצטרף אליה עם פרוץ הקרבות. "אפילו לא ידעתי למי אני מגיעה למילואים, כאילו מי זימן אותי, את מי אני אמורה לחפש. אף אחד גם לא כל כך ידע איך להכווין אותי. רק בתוך האירוע גיליתי שזה להתעסק בחטופים. כשאני הגעתי היו רק שני חבר'ה שעשו את התפקיד הזה. הם המציאו את התפקיד בערך תוך כדי תנועה, וזה היה מין כזה, 'את רואה, נדב שם עושה ככה וההוא שם עושה ככה'. וזה הכול אנשים שאני לא מכירה ואין לי מושג מי הם. שניהם היו הראשונים וניסו בעיקר לנסות לעשות סדר, להבין בכלל מה תמונת המצב. כאילו, מה קורה. כמה חטופים יש בכלל? מי חי ומי מת".
כך קמה לה יחידה צבאית חדשה יש מאין בתוך ימים אחדים. האתגר שהתגלגל לפתחה של היחידה החדשה: רשימה שמנתה לא פחות מ-3,162 אנשים המוגדרים "מנותקי קשר". "היה צריך להתחיל לסווג אותם. מי חטוף, מי מת. זה היה הכי שטחי שיש בהתחלה, פשוט לחלק לקבוצות", מסבירה רס"ל ח'. "והרבה מהעבודה זה גם עניין של להבין בכלל מה רשימת האנשים שאתה עובד עליה", מוסיפה רס"ל ר'. "מי דיווחו עליו כעל נעדר או הופיע באיזה רשימה. היו המון רשימות כאלו בפייסבוק וכל מיני כאלה. היה ניסיון לאסוף את כל הרשימות למיניהן שהיו והדיווחים וכל הבלגן לאיזה משהו אחוד".
"כמו בפרק של CSI ניר עוז"
ארבעתן מצאו עצמן נדרשות לעבודה שונה מזו שהן מרגלות בה, גם בשירות הסדיר שלהן וגם במילואים. בשלושת השבועות הראשונים עבדו רק עם מקורות גלויים, בעיקר מהרשת, לאט-לאט התפחתה העבודה מניתוח מודיעין למשהו שמזכיר יותר את מלאכתם של חוקרי משטרה.
"אני וקולגה שלי ממש יצאנו לשטח ומצאנו את עצמנו בפרק של CSI ניר עוז", מספרת רס"ל ר'. "קיבלנו כל מיני רישומים, גם מהקיבוץ וגם מכוחות שהיו בשטח על מאיפה נאספו גופות בקיבוץ, מאילו בתים וניסינו להצליב עם רשימת האנשים שאנחנו מבינים שאמורים להיות לא בין החיים, או שכבר זוהו כמי שלא בין החיים, והבנו שממש חסר לנו לדבר עם הכוחות שהיו שם בימים הראשונים, כי היו רשומות שלא הסתדרו".
"הייתה רשומה על בית שאנחנו יודעים שמי שגר בו חטוף ופתאום היה כתוב שנאספה משם גופה", מדגימה רס"ל ר'. "אז קיבלנו דרך הקיבוץ איש קשר שריכז את הכוחות בימים הראשונים. למחרת נסענו איתם לקיבוץ. וממש שיחזרנו איתם".
"כולנו מאוד רגילות למחקר שמאוד מעמיק וכוללני", ממשיכה רס"ל ר'. "ובימים הראשונים זה היה בעיקר שאלה של כמה זמן אתה מקצה לכל אחד, כי על אחד שאתה עובד עליו יש מאות שאתה לא. בסוף, יש לי כמות קשב מסוימת וכמות שעות מוגבלת. ולא משנה כמה ארוכה המשמרת שלי וכמה אנשים יעשו את העבודה הזאת במקביל - יש כמות מאוד גדולה של נעדרים בשלב הזה, ומה שאנחנו רוצים לעשות בהתחלה זה לא לספר את הסיפור המלא מהתחלה עד הסוף, אלא ממש להביא אמירה ראשונית של מה אנחנו חושבים שקרה לבן אדם הזה - אם הוא בחיים או לא בחיים. צריך רק להגיע לגופה או שהוא או שהיא שם בעזה".
"אני ממש זוכרת שביום הראשון שלי הגעתי לאיזושהי אמירה על אנשים מסוימים שהם חטופים", מדגימה רס"ל ר'. "אני רציתי להמשיך, כלומר להתעמק עוד, כי יש עוד כל כך הרבה מה להבין. ואז מישהו תפס אותי ואמר לי 'זה לא מעניין'. קודם כל צריך לדעת על כולם ולאפס את הרשימה כמה שיותר מהר".
זה קצת ללכת נגד האינסטינקט המקצועי שלכן?
"כן", עונה רס"ל ח'. "בשגרה התפקיד שלנו עשינו מחקרי עומק, ופה, בשבועיים-שלושה הראשונים, המטרה הייתה נטו להסתכל על כל נעדר ברמה הכי שטחית ולסווג אותו לקבוצה הנכונה שאליה הוא מתאים, כדי לתת למשפחה אמירה ראשונית של מה קורה איתו. רק אחר כך התחלנו להעמיק".
כל אחת מקבלת קיבוץ
שלושה שבועות לתחילת העבודה, כשמוצו כבר המקורות הגלויים ורשימת מנותקי הקשר הענקית הצטמצמה משמעותית, עברה העבודה של היחידה מטמורפוזה ואיתה חל שינוי חד עוד יותר בתו"ל המוכר להן כנשות מודיעין. הן עברו מלשבת מול ניירת ומסכי מחשב בחדר מבצעים מסוגר בבסיס צבאי למגע ישיר - גם אם לרוב טלפוני - עם האנשים עצמם, עם משפחות החטופים ועם חברי הקהילות שלהם.
"עבדתי על כמה אנשים בני אותה משפחה בקיבוץ והערכנו מודיעינית שהם חטופים", מספרת סרן ס'. "רצינו לדעת עליהם קצת יותר פרטים. אחד מהאנשים בבסיס אמר בואו פשוט נתקשר לרבש"ץ של הקיבוץ, אפשר לשאול אותו. באותו ערב המפקד אמר לנו שיש המון דברים שאפשר להבין על קיבוץ דרך התושבים עצמם ושהחמ"ל של ניר עוז רוצים לעשות איתנו שיחה. היו שם בערך מאה משפחות שקרה איתן משהו באותו היום. זה מאה משפחות ללמוד, ביום אחד. איך עושים דבר כזה? ופשוט כל היום ישבנו והכנו מלא דפים עם כל הפרטים שאנחנו יודעים על כל המשפחות האלו ועלינו איתן לשיחה. ומאז הבנו שהקונספט של להיות אחראים על קיבוץ או על אזור מסוים, מרחב מסוים, זה קונספט הרבה יותר הגיוני ויעיל. כך אתה גם יודע לקשר בין הסיפורים של החטופים ולספר את הסיפור במלואו".
"כשאתה עובר לעבוד מול הקיבוץ, אז לצורך העניין אתה מקבל מהם את התכתובות של קבוצת הוואטסאפ, של השכונות שנפגעו קשה", אומרת סגן נ'. "וכך זה תפס פתאום זווית אחרת, כשאני רואה שם אחרי שם, אחרי שם של אנשים שאני כבר פחות או יותר מכירה ואתה רואה את ההודעות האחרונות שלהם, או שאתה רואה את ההתנהלות שלהם. אתה רואה את הקשרים בין האנשים ומתחיל לראות את הסיפור. ואתה גם בקשר ישיר עם הבן אדם שמכיר אותם וזה תופס אותך".
"בן אדם הפסיק לתקשר, נעלם מהשיחה, ומאותו רגע אתה מבין", מוסיפה רס"ל ח'. "אתה יודע להצליב את זה למה שיש לך ואתה גם רואה איך אנשים מצטמצמים לאט לאט מקבוצת הוואטסאפ".
"זה נהיה היום והלילה שלך"
"יש לנו גם לכל אחת, גאוות יחידה על הקיבוץ שלה", אומרת בחיוך רס"ל ר'. קשרי העבודה הקרובים האלו שהתבססו מול הקיבוצים הובילו, מטבע הדברים, גם להיקשרות רגשית. סרן ס' נזכרת, זה ממש נהיה היום והלילה שלך, עד שאתה לא רואה משהו אחר חוץ מניר עוז".
"באחד מימי התרעננות שהיו לי בבית הלכתי ברחוב דיזנגוף עם בן הזוג שלי ועל העצים היו תלויים השלטים של החטופים", נזכרת רס"ל ר'. "ואני עומת ומסתכלת על כל התושבים של ניר עוז, ואני מסתכלת רק עליהם. אני יודעת לזהות כל אחד, ואני אומרת לו, 'הנה, זאת האחות שלה, והיא הבת שלו והוא הגיס שלה'. עד שהוא פשוט אמר לי 'תקשיבי, בואי נלך מרחוב אחר, כי אי אפשר להמשיך ללכת ככה'".
סרן ס', אגב, היא היחידה מארבעתן שכבר אינה לובשת מדים. בשל שנת הלימודים באוניברסיטה האמריקאית שבה היא לומדת, שכבר מתקדמת בזמן שאנחנו כאן עסוקים בלהלחם, היא כבר שוחררה ממילואים וחזרה לארה"ב והשיחה איתה מתקיימת בזום, בעוד חברותיה עדיין משרתות ברצף כבר כמאה ימים. ס' לומדת באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארצות הברית, מאלו שלא כל כך נעים להיות בהן סטודנט ישראלי בימים המטורפים האלו.
נחשבו מתים ו"חזרו בחיים"
לא תמיד המידע העומד לרשותן מאפשר להגשים את המטרה שהוצבה ולהגיע לתמונת מצב בהירה. כמות ה"כמעטים" הייתה רבה, הן מספרות. מקרים שבהן המידע שהגיע היה סותר או הערכות שהתקיימו והתבססו על מידע חלקי ביותר, מה שכמעט והסתייים בהכרזה שגויה על גורלו של אדם.
רס"ל ח' נזכרת במקרה אחד שכזה: "אצלי היו לפחות שניים שבסופו של דבר מצאנו שהם חטופים. אפילו אחת מהן 'חזרה בחיים' והשתחררה", מספרת רס"ל ח'. "היא הופיעה ברשימה של המתים ובמשך שבועיים הקיבוץ חשב שהיא מתה והתברר שהיא הייתה חטופה והשתחררה. באותו היום קיבלנו גם מידע שמעיד על זה שהיא בחיים וגם מידע שעשוי להעיד שהיא מתה בשטח הארץ. ומצאו ראיות בזירה שקשורות לגוף שלה. היו כמה ימים שבהם ניסינו להבין מה מהדברים נכון".
המידע ומקורותיו אולי אסורים בפרסום, אבל איך בכל זאת מצליחים לבסוף להגיע לפיצוח מקרים כאלו?
רס"ל ר': "הרבה פעמים אתה פשוט מצליח לאט לאט לתפור את המידע ולהבין את סיפור החטיפה, גם מתוך הסיפור של החטוף, ומה הוא עשה, מתי ניתק איתו הקשר, ועם מי הוא היה בקשר. אתה מדבר עם אנשים שהוא דיבר איתם ומבין את הסיפור שלו עד הסוף. וככל שחוקרים השאיפה גם להצליח להבין את הסיפור של החוטפים שלו. להצליב בין הדברים ולהבין לאן הוא הגיע ולהשלים את התמונה הזאת".
התמרון הקרקעי משנה את התמונה
עם תחילת התמרון הקרקעי חוו הצוותים שדרוג משמעותי לטכניקת העבודה שלהם. מקורות מידע שנתפסו ברצועה הובאו אליהן ומאז הן עוסקות ללא הרף במציאת מחטים בתוך ערמות השחת האלו שמספקים הכוחות בשטח.
ומה מוצאים במידע שאתם מקבלים?
"בעיקר הרבה רוע", אומרת רס"ל ר'. "ואם יש לך שם מזל אז אתה מצליח למצוא משהו שעוזר לך לפתור תעלומות. אם יש לך איזשהו כיוון של איפה יכול להיות חומר מעניין, אפשר להיעזר בתמרון ואתה יכול גם להכווין למידע מסוים במקום מסוים".
במספר מקרים מהתקופה האחרונה נקבע מוות של חטוף באמצעות מידע כזה, שהגיע הישר מאזורי הקרבות. למשל, במקרה שבו מידע מאיש חמאס הוביל למציאת גופתו של אותו חטוף, שעדיין נמצאת ברצועה. "למשל קיבלנו ככה אות חיים שממש סתר את מה שחשבנו. זה מקרה של מישהי שהערכה הייתה שהיא לא בין החיים והגיעה איזשהו מידע שהיא כן בחיים", משתפת רס"ל ח'.
המקרה הידוע ביותר שבו השתנתה תוך כדי תנועה הערכה לגבי מצבו של חטוף הוא המקרה של אמילי הנד, הילדה בת ה-9 מקיבוץ בארי שבראשית הדרך נחשבה כנרצחת ובהמשך, עוד בטרם שוחררה מהשבי, הוכרז כי היא בחיים. הגרסה השגויה מבוססת ככל הנראה על חבר קיבוץ שראה את מה שהוא חשב כגופתה של אמילי.
סגן נ' עומדת בראש הצוות שהיה אחראי על הקביעה כי אמילי חיה. "הייתה לי בלב תחושה שהיא חיה", היא אומרת ומספרת על ריאיון בטלוויזיה שדיבר על מותה. "ואני חוזרת הביתה בערב, ואני יודעת שזה לא נכון. שם פעם ראשונה ממש בכיתי, אחרי שהצלחתי לבכות הרבה זמן".
"בשלב הזה אנחנו מתחילים לעבוד על זה ממש באטרף כדי לצבור הוכחות לזה שאין גופה. הרבה יותר קל להוכיח שיש גופה מאשר שאין. כי בזמן הזה במחנה שורה יש עוד מאות גופות", ממשיכה סגן נ' לספר. "הסיפור של החטיפה שלה היה די ידוע לנו, ידענו לספר איפה היא הייתה ושהיא לא הייתה בבית שלה (אמילי נחטפה מבית חברתה מהקיבוץ הילה רותם-שושני, שגם היא נחטפה - י.כ.), ושבמקום שבו היא שהתה היו חטופים. מפה, זה הרבה עניין של תחושת בטן. הרגשתי שלא יכול להיות שהיא מתה. אז אתה מתחיל להעמיק בסיפור ממש. ניסינו להבין על מה הקיבוץ מתבסס כשהוא אומר את זה". המידע שהוביל לקביעה הזו אסור בפרסום.
השמחה והכאב בזמן שחרור החטופים
וישנם גם רגשות אשם שצצים במקרים של חטוף שגורלו הסופי נחתם להיות הגרוע מכול. אך התחושות נוגעות לא לתוצאה הסופית - שעליהן מן הסתם אין להן כל שליטה - אלא לזמן הרב שלעתים צריך לעבור עד לפסיקה הסופית - חטוף או מת.
"בשבועיים-שלושה הראשונים הרגשתי שלא נעים לי ללכת לשירותים, ללכת לאכול או לעשות הפסקה - כי הרגשתי שכרגע קיבלתי את רשימת האנשים הזו לעבוד עליה", אומרת רס"ל ח'. "ואף אחד אחר לא יגיד למשפחה מה קורה עם הנעדרים שלה, אם אני לא אשב עכשיו, אעבוד ואבין מה קורה. הרגשתי שכל חצי שעה שאני מבזבזת על ארוחת צוהריים זה עוד חצי שעה שהמשפחה מחכה לשמוע אם הבן אדם חטוף או לא. באמת היה קשה להשתחרר מזה. הרגשת שזה פשוט עליך. ברגע שהם אומרים בתקשורת, 'הצבא לא דיבר איתנו'. אני יודעת שאם אני עכשיו לא מוכנה להערכת המצב הבאה - הבן אדם הזה לא יקבל תשובה היום. אולי הוא יקבל תשובה מחר, אבל אתה רוצה להגיע עם כמה שיותר שורות תחתונות".
הן מדברות גם על התחושות שלהן בעקבות שחרור החטופים. "בשחרורים זה היה אני חושבת הכי אפ-אנד-דאון רגשי שיכול להיות", נזכרת רס"ל ר', "כי יש את השמות שהכי נקשרת אליהם ואת מתפללת שיהיו ברשימה, וברגע שיש אותם ברשימה את קופצת בצרחות ובבכי. זה סגירת מעגל מטורפת בשבילך שבן אדם שאת עובדת עליו מאז ה-10 באוקטובר, ובהתחלה לא ידעת אם הוא חי או מת או מה קרה לו, פתאום הופך מאיזה בן אדם במחשב שאספת עליו הרבה מידע לבן אדם אמיתי שחוזר למשפחה שלו. ואת רואה אותו חוזר ולא מאמינה שזה אמיתי. זה מעגל מטורף שהתחלת כשהוא היה איזשהו שם מתוך 3,000 שמות, עוד נעדר שאין לך מושג מי בלע אותו - ופתאום האיש קיים".
"אחרי השחרורים, ממש באותו שבוע, גם היו הרבה הודעות על מוות. רבים מהם מתושבי ניר עוז ואנחנו בחרנו ללכת לשבעה אחת", משתפת רס"ל ר'. "בדיעבד שמחתי שהלכנו, אפילו ש'שמחה' זה לא ממש המילה המתאימה. אבל זה כן משהו שאני שמחה שעשיתי. כי זה קצת חסר, אני חושבת. בסוף אנחנו כאילו מאוד מכירים את הבן אדם, אבל אנחנו גם לא מכירים את האופי שלו, את האישיות שלו ואת האנשים שסביבו. זה נותן עוד צבע לבן אדם שאצלנו מורכב מהרבה עובדות והרבה מידע שאספנו - ופתאום זה נותן קצת אופי".
ואין תחושת החמצה ברגע הזה? בסוף את באה לשבעה, לא באה מסיבת שחרור מהשבי.
"יש הרבה החמצה, אבל בסוף זה לא שזה עליי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv