ב-2016 הגיע לישראל מידע מודיעיני ששינה את התמונה. לישראל, שעוקבת אחרי פרויקט הגרעין האיראני מקרוב, לקח זמן להבין שמה שנראה לעין הוא באמת התהליך המפתיע שקורה: המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנאי החליט, כך התברר, ללכת עד הסוף עם ההסכם עם ארה"ב – הוא הורה לממש את כל הסעיפים כלשונם ולבלום את תוכנית הגרעין – למרות ההתנגדות של קאסם סולימאני ומשמרות המהפכה. באותה העת הוא הורה לגנוז את כל פרויקט הגרעין ולאסוף כל המידע המעובד – בדיסקים, מסמכים וקלסרים – בהאנגר המפורסם בפאתי איראן, כדי שהעדויות הללו לא ייחשפו ולא ישפיעו על ההסכם.
איראן הייתה אז בצל טלטלה בעקבות מחאה פנימית, משבר שגרמו סנקציות קשות ובזמן שסוריה מתמוטטת – וח'אמנאי חשש לקיומו של המשטר. בשל כך הוא החליט לממש את ההסכם עם ארה"ב. כאשר ראה סולימאני ש"מייבשים" לו את משמרות המהפכה וגונזים את הפרויקט, הוא נעלם לזמן מה מהרדאר, ולאחר מכן חזר.
המידע על ההתפתחות הדרמטית באיראן הוצג כמובן לראש הממשלה אז בנימין נתניהו. למרות ההבנה שיש פה שינוי מהותי במהלך האיראני, הוחלט שלא לעצור את המבצע של המוסד, שכבר התחיל להתגלגל – מבצע שנועד לחשוף את יכולות הגרעין של הרפובליקה האיסלאמית. נתניהו, בעקבות המידע החדש, החליט ללכת על "מבצע הראווה" – מכיוון שהוא העריך שזה מה שיגרום לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ לסגת מההסכם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
רוב המידע על פרויקט עימאד כבר היה בידי ישראל, גם בשל היכולות שלה וגם בעקבות שיתוף פעולה מודיעיני עם מדינות אחרות. גם העולם הכיר באותה תקופה את פרויקט הגרעין ואת הנתונים, אך המבצע לחשיפת הארכיון האיראני נועד להעלות שלב ולהפעיל לחץ, בעיקר על טראמפ – הקלף שישכנע אותו שאסור לסמוך על איראן.
בשל כך הוחלט לצאת למבצע כפי שיצא לפועל: סוכני המוסד הצליחו לגנוב את ארכיון הגרעין האיראני מתחת לאפם של אנשי משמרות המהפכה. עשרות רבות של פעמים התאמנו הסוכנים על הרגע הזה: הם מדדו בשעון עצר כל שנייה ותרגלו אין-ספור פעמים את דרכי הפריצה, מיקומי מצלמות האבטחה, שגרת השומרים ודרכי המילוט. בזמן שהוקצב לסוכני המוסד בתוך ההאנגר היה ניתן לפרוץ רק שתי כספות מתוך שלוש חשובות. הם ידעו בדיוק לאילו ללכת ואיזו להשאיר מאחור.
כל סודות פיתוח הגרעין היו שם, חושפים לפרטי פרטים את מה שניסתה איראן להסתיר במשך שנים מהעולם. סוכני המוסד סיימו את פריצת הכספות, אספו במהירות את אלפי המסמכים בארגזים – ועלו למכוניות שהמתינו להם במנועים פועלים מחוץ להאנגר. השעון הראה שתי דקות לפני חמש בבוקר. בדיוק בזמן, בדיוק לפי התוכנית. בתוך דקות הבינו האיראנים שמישהו ביקר בלב הסוד הכמוס ביותר של המשטר: גבולות המדינה נסגרו והחל מרדף עוצר נשימה שנמשך שעות. עד עכשיו לא ניתן לספר איך חמקו סוכני המוסד והצליחו להגיע עם השלל למקום מבטחים.
הפעולה אכן דחקה את האמריקנים לצאת מההסכם. אחר כך היה ויכוח גדול במערכת הביטחון אם זה היה מהלך נכון או מבצע ראווה שבסופו של דבר הנזק שלו גדול הרבה יותר מתועלתו – במיוחד כשבישראל הבינו שהאיראנים היו קרובים באותה תקופה לשינוי אסטרטגי בראייה שלהם.
כמה זמן נשאר? ההערכות בישראל ובארה"ב
ומאז לימינו אנו: כיום איראן בשלב הכי מתקדם שלה לקראת פצצה גרעינית, אך קיימת מחלוקת בין ארה"ב לבין המוסד ואמ"ן על השאלה המרכזית – מתי תהיה לאיראן פצצה, מתי יחליט המנהיג לפרוץ קדימה, במיוחד כאשר כל פרויקט ההעשרה מאחוריהם למעשה. הגורם המכריע הוא הפקטור המכונה "קבוצת הנשק" – פרויקט גרעין צבאי שלוקח את החומר הבקיע שנמצא בהישג יד והופך אותו לפצצה המוצבת על ראש טיל. השאלה היא כמה זמן יידרש לאיראנים אם יקבלו החלטה.
לכולם יש אותם מקורות מידע ואותם נתונים, אבל זו שאלה של פרשנות. בארה"ב מעריכים שזה יימשך כמה חודשים, לפי הערכת אמ"ן מדובר בשנה וחצי, ולפי המוסד – כשנתיים. הפרשנות היא גם בשאלה כמה זמן יש לישראל לפעול בהיבטים דיפלומטיים או צבאיים.
כל המבצעים שמיוחסים לישראל באיראן לא הביאו לבלימת תוכנית הגרעין – הם גרמו לדחייה, להשהיה, אבל לא בלמו את איראן, שממשיכה באותו כיוון. גם פעולה מהאוויר – לא רק סייבר או פיצוצים מסתוריים במתקנים – לא תביא לנזק בלתי הפיך לפרויקט האיראני. ויש קולות בתוך מערכת הביטחון ששואלים מה יקרה אם ישראל תמצא את עצמה חיה לצד פצצה איראנית.
המהלך שעלול להוביל לתוצאה חמורה עבור ישראל
מבצעי הסייבר שיוחסו לישראל בשנים האחרונות – שהובילו בין היתר להשבתה של נמלים ותחנות דלק – נחשבו להצלחות נקודתיות, אבל האירועים הללו גרמו לאיראנים לשפר את יכולות הגנת הסייבר שלהם. התוצאה היא שישראל לא מצליחה לבלום את פרויקט הגרעין כפי שהייתה רוצה.
אם ישראל רוצה לצאת לפעולה צבאית, שגם היא יכולה לדחות ולהשהות אבל לא לעקר לגמרי את תוכנית הגרעין, המהלך הזה עלול להביא לידי תוצאה חמורה פי כמה לנו: תקיפה שכזו תיתן חותמת סופית לאיראן להחזיק פצצה, מכיוון שהם יוכלו לטעון כי הם מאוימים וצריכים להגן על עצמם.
14 אתרי גרעין "על הכוונת"?
הראשונים אי-פעם בעולם שתקפו כור גרעיני, נזכיר, היו האיראנים: תשעה חודשים לפני שתקפה ישראל את אוסיראק, הכור בעיראק, פגעו בו האיראנים במבצע שכלל שתי רביעיות של מטוסי פאנטום. האיראנים ראו בכור הזה איום קיומי ולכן החליטו על המבצע – שאגב, הקשה מאוד את התקיפה הישראלית: בעקבות אותה פעולה ביטנו העיראקים את קירות הכור והוסיפו חיזוקים ובינויים שהצריכו מישראל יצירתיות גדולה מאוד. לבסוף, לאחר תשעה חודשים, תקפה ישראל ב-1981 את המבנה במבצע "אופרה" ועצרה את פרויקט הגרעין.
כיום איראן מאמינה שישראל יכולה לפגוע באתרי הגרעין שלה – 14 שונים מפוזרים ברחבי הרפובליקה – וכדי להגן עליהם בטהראן מרגישים שהם זקוקים למטרייה הגרעינית. התובנה הזו מתבהרת במיוחד בעקבות מה שהאיראנים רואים שמתרחש באוקראינה – מדינה שוויתרה על הגרעין שלה וסופגת פלישה מרוסיה. ההתרחשויות באוקראינה ובאיראן, שמתקיימות במקביל, מובילות להתגרענות של המזרח התיכון: כעת גם ערב הסעודית, טורקיה ומצרים רוצות גם הן גרעין.
כך, למשל, במסגרת המו"מ שמטרתו להגיע לנרמול היחסים בין הממלכה לישראל, הסעודים מציבים תנאי בפני האמריקנים: יכולת העשרה של אורניום. מדובר בהעשרה למטרות אנרגיה, אבל אפשר לנצלה למטרות אחרות. זה מחיר גבוה מאוד לישראל, ועליה להחליט אם היא מוכנה לשלם אותו למען הנורמליזציה.
מפת האיומים – והנזק להרתעה
באגף המודיעין והמוסד בצה"ל ממפים, בנקודת הזמן הזו ולקראת השנה הקרובה, את האיומים המרכזיים. בראשם עומד הגרעין האיראני – האם להשלים עם פצצה, מה היכולות של ישראל לבלום אותה ומה ההשפעות על האזור כולו. האיום השני הוא הנפיצות בזירה הפלסטינית, כפי שניתן לראות מההתרחשויות הקשות בימים האחרונים.
האיום השלישי הוא הרב-זירתיות – ההתלכדות של זירות מסביבנו. ציר אחד הוא זה שמחבר בין איראן לחיזבאללה, וציר אחר נמתח בין עזה, יהודה ושומרון והארגונים הפלסטיניים בלבנון. זה איום חשוב ומשמעותי: צריך להביא בחשבון שכל דבר שישראל רוצה לעשות, אפילו מבצע בג'נין, עלול ליצור להבות גם בעזה או בלבנון. ישראל מוטרדת מכך שכל הצירים האלה עלולים לקבל החלטה משותפת לפעול יחד, ושאלת המפתח היא איך מתמודדים מול איום שכזה ועונים על צורכי הביטחון.
האיום הרביעי, יש שיטענו שהוא החשוב ביותר, הוא גורל היחסים עם ארה"ב. אנחנו "גולשים" למשבר עם האמריקנים. ישראל, למשל, לא יכולה לתקוף באיראן אם המעבר במרחב האווירי בדרך לשם – סעודיה, ירדן, עיראק – לא אפשרי. בעקבות המשבר עם האמריקנים, שמצמצמים את ההשפעה שלהם במזרח התיכון, המדינות האלה מפנות לישראל עורף ויוצרות הסכמים עם איראן, כפי שעשתה סעודיה למשל. הצעדים הללו עלולים לפגוע בחופש הפעולה שלנו לפעול, גם במעגל שלישי.
איום נוסף שעולה לאחרונה נוגע להשלכות הקרע הפנימי. המהפכה המשפטית, המחאה והפגיעה האפשרית במוכנות הצבא נתפסות כחולשה גדולה מאוד בעיני אויבינו, ובימים אלה ממש רואים בישראל איך נגרם נזק להרתעה של ישראל, מעיני הצד השני.
מה ניתן עוד לעשות?
ראשית, אל מול הגרעין האיראני – יש למנוע מח'אמנאי לקבל החלטה לעבור את סף הפצצה: בדרכים דיפלומטיות, בפעולות כאלה ואחרות על אדמת איראן, בקואליציות עם מדינות ידידות באזור – קיים צורך אקוטי להשפיע על קבלת ההחלטות של המנהיג העליון.
שנית, להפגין כלפי חוץ אופציה צבאית אמיתית משמעותית ואפקטיבית.
שלישית, לרקום שיתופי פעולה עם ארה"ב, ובאמצעות המיעוטים בתוך איראן להשפיע ולהפעיל לחץ על השלטון כדי שיהיה מאותגר ויתעסק יותר באיום הפנימי ופחות בדברים אחרים.
רביעית, לאתר נקודות רגישות בפיתוח תוכנית הגרעין, לפגוע בהן ולשבש את ההתקדמות – פגיעה בצנטריפוגות, פיצוצים מסתוריים, חיסול של מדענים. צעדים אלו הוכחו עד כה כבעלי השפעה. ועדיין, בפני ישראל ניצבות החלטות אסטרטגיות כבדות משקל, ותובנות קריטיות לגבי ההתפתחויות – גם באזור וגם בישראל – שמקרינות על הטיפול באיום האיראני ובאתגרים המהותיים האחרים.
