בעקבות שורת פיגועים בערי ישראל בחודש מרץ צה"ל הכריז על מבצע "שובר גלים", שעודנו נמשך עד היום. מטרתו היא סיכול פרו-אקטיבי של טרור נגד אזרחי ישראל מצד ארגונים ומחבלים יחידים, באמצעות שני מאמצים: מעצרים ליליים בעומק שטחי ההתארגנות ליציאה לפיגועים, בעיקר בצפון השומרון - ואבטחה מעובה לאורך קו התפר, כולל סגירת פרצות במכשול.
רף הפעילות הגבוה של צה"ל בשטח הביא לבלימת גל הפיגועים בעורף ישראל. בה בעת, החיכוך בערים הפלסטיניות התעצם והביא לזינוק בהיקף השימוש נגד כוחותינו בנשק חם – בידי יותר ויותר צעירים חמושים – ולעלייה במספר ההרוגים הפלסטינים במסגרת העימותים. במקביל, נרשמה עלייה תלולה לעומת שנים קודמות בפיגועי ירי בצירים ונגד יישובים ביהודה ושומרון - ונמשכות גם יוזמות לפיגועי בודדים, כמו רצח הקשישה בחולון והמחבל שתכנן פעולת טרור ונעצר ביפו החודש.
תפוצה רחבה של אמצעי לחימה ביהודה ושומרון, קבוצות חמושות (בייחוד בג'נין ובשכם) העושות שם כבשלהן, ועלייה בנכונות הפלסטינים להתעמת עם כוחות הביטחון - כל הסיבות הללו מובילות ל"מעגל סיכול" בלתי נגמר, כאשר גורמים שירו על כוחותינו אמש הופכים יעד למעצרים הלילה, וחוזר חלילה.
הדרך הטובה ביותר להרגיע את השטח
בנאום שנשא לאחרונה באוניברסיטת רייכמן אפיין ראש השב"כ רונן בר את המצב כ"מעגל סגור של ריבוי צירי טרור, היעדר טיפול מספק על ידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בשל משילות מוגבלת, שמחייב פעילות סיכול ישראלית כל לילה. זו בתורה מביאה לנפגעים פלסטינים ולירידה נוספת במעמד המנגנונים".
גורמי הביטחון בישראל תמימי דעים כי הדרך הטובה ביותר להרגיע את השטח היא באמצעות חזרת מנגנוני הביטחון הפלסטינים לפעילות ביטחונית אפקטיבית בערים. זהו לא רק אינטרס ביטחוני-ישראלי, אלא גם אינטרס של הרשות עצמה. כפי שהומחש היטב בשכם השבוע, תופעות האנרכיה בערים הפלסטיניות הן אתגר ממשי לעצם קיומה של הרשות כשלטון.
למרות שמדובר באינטרס משותף ישראלי-פלסטיני, זו עדיין משימה מורכבת ביותר, במיוחד בעיתוי הנוכחי. ערב חגי תשרי והבחירות, ממשלת ישראל מוצאת עצמה בסבך דילמות מול ההתפתחויות ביהודה ושומרון וירושלים, ברמה הטקטית-אופרטיבית והאסטרטגית.
ברמה האופרטיבית, כאשר כוחות צה"ל והשב"כ ממלאים את הוואקום ופועלים באופן רצוף בשטח, ובמיוחד כשהפעילות מסתיימת בהרוגים בצד הפלסטיני, המנגנונים מתקשים לפעול נגד תשתיות הטרור - מחשש שיוקעו כ"משת"פים" של ישראל. הדימוי הזה דבק במנגנונים כבר לפני שנים והם מתמודדים עם בעיית לגיטימציה חמורה ומחריפה בקרב הציבור הפלסטיני.
לקטוע את "מערבולות הסיכול"?
כדי שהמנגנונים יוכלו להיכנס לפעולה בג'נין ובשכם, ישראל נדרשת ליצור מרחב עבורם באמצעות הימנעות זמנית מפעילות בגזרה מסוימת, וסיכום שקט על פעילות פלסטינית כתחליף למעצרי צה"ל. מעצר פעילי חמאס ופתח בשכם על ידי המנגנונים בשבוע שעבר היווה אולי הצלחה ראשונה בדחיפת הרשות הפלסטינית לפעול, אך גם גרר התפרצות עימותים נגד המנגנונים מצד צעירים ופעילים חמושים, אשר רוסנו בינתיים ללא התערבות צה"ל. אולם סנונית ראשונה זו אינה מבשרת על בוא האביב, ויש לבחון את המשך המגמה.
בתיאום עם המנגנונים, אך בלית ברירה גם בלעדיהם, נדרש לשקול עצירה אופרטיבית שתקטע את "מערבולת הסיכול" ולמקד את המעצרים במפגעים המתכננים פיגועים בשטח ישראל וביהודה ושומרון. אם המנגנונים לא ייכנסו לפעילות ולא יושג שיפור בדרך זו, אפשר שיידרש מבצע צבאי רחב בצפון השומרון כדי לנקות את השטח מתשתיות הטרור. אלא שבתקופת חגים ובחירות לדרג המדיני מרחב תמרון מצומצם: מצד אחד הוא לא יכול להרשות לעצמו להוריד את הרגל מדוושת הסיכול, כי לכל פיגוע קטלני ש"יברח" לכוחות הביטחון עלולות להיות השלכות קשות על זירת הפנים בישראל. מצד שני, מבצע רחב עלול להיות כרוך בנפגעים רבים משני הצדדים, להתרחב לגזרות נוספות ולהסתבך צבאית ומדינית.
מוקד נפיץ נוסף, במיוחד לקראת החגים, הוא הר הבית. ניסיון השנים האחרונות כבר לימד אותנו שמה שמתחיל בעימותים על ההר עלול להיגמר בהסלמה רחבה יותר ביהודה ושומרון ובעזה, ובגינויים בעולם הערבי. מוקד המתיחות כיום הוא התרחבות עליית יהודים להר, שנתפסת על ידי הפלסטינים והירדנים כהפרה של הסטטוס-קוו. הסוגיה קולעת את קברניטי ישראל לדילמה, שמתחדדת ערב בחירות - בין הצורך להבטיח יציבות ביטחונית בהר לבין היבטים סמליים של שליטה וריבונות בשטח והשלכותיהם הפוליטיות.
הסכנה לגורל הרשות הפלסטינית - וההשלכות
ברמה האסטרטגית, הדילמה ביהודה ושומרון רחבה עוד יותר. חולשת המנגנונים ובעיית הלגיטימציה שלהם הן פועל יוצא של התפוררות הרשות הפלסטינית כמערכת שלטונית. דעיכת הרשות קשורה לשלושה תהליכים:
- ערעור המסד הרעיוני: הרעיון שעל בסיסו קמה הרשות ובלעדיו אין לה זכות קיום הוא מימוש השאיפות הלאומיות הפלסטיניות באמצעות משא ומתן והסדרה מדינית עם ישראל. הרעיון הזה הולך ונחלש מול מבוי סתום מדיני מצד אחד ומול דרך ההתנגדות המזוינת שמציעה חמאס מצד שני. אמון הציבור הפלסטיני ברשות ובדרכה המדינית הגיע לשפל חסר תקדים המשתקף בסקרים, גם על רקע שחיתות מושרשת והעדפת מקורבים.
- מצוקה תקציבית. הרשות פועלת תחת אילוצים תקציביים מחריפים, וסובלת מחוסר ודאות כלכלי כרוני. בהיעדר תוחלת מדינית או הסלמה חמורה הצטמצם העניין של המערכת הבין-לאומית והאזורית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובהתאם פחת גם הסיוע הכלכלי לרשות ולמנגנוניה הביטחוניים.
- שלהי עידן אבו מאזן. מעבר לאכזבה מהישגי הרשות וראייתה על ידי הציבור כמושחתת ולא יעילה, אנו נמצאים באזור דמדומי שלטון עבאס, כאשר ניצני מאבקי הירושה מבצבצים ועלולים להפוך למלחמת ירושה. מלחמה זו תהיה הרסנית לרשות ותאיץ תהליכי הקצנה בשורות ההנהגה הפלסטינית ביחסה לישראל ולתהליך המדיני, כדי לצבור אהדה ולהתחרות בחמאס.
תהליכים אלה מהווים סכנה ממשית לעצם קיום הרשות כמערכת שלטונית מתפקדת לאורך זמן. התפוררות הרשות מייצרת איום אסטרטגי רב-ממדי על ישראל. התופעות הנוכחיות של היעדר משילות בשטח צפויות להתרחב ואיתן החיכוך בין צה"ל לגורמי הטרור. צה"ל יאלץ לרתק כוחות גדולים למשימות שיטור וביטחון שוטף על חשבון קשב ומשאבים להתמודדות עם אתגרים ביטחוניים חשובים ודחופים מול איראן וחיזבאללה; וייפגע מעמדה המדיני, הבין-לאומי והאזורי, של ישראל.
במקביל, ברמה המעשית, האחריות לכלל ההיבטים של חיי היום-יום של מיליוני פלסטינים תעבור בהדרגה אל ישראל, בלי שיש בידה מנגנונים ומערכים ביורוקרטיים מתאימים - או מקורות לתקציבים הנרחבים שיידרשו למילוי הוואקום השלטוני בתחומי הבריאות, החינוך, הסדר הציבורי ועוד. משמעויות חמורות לא פחות צפויות גם מבחינת ההיבטים התפישתיים והרעיוניים. התפרקות הרשות והרחבת השליטה הישראלית לכדי סיפוח דה־פקטו, צפויות להוביל להיעלמות רעיון שתי המדינות ולהעצמת רעיון המדינה האחת, שכבר כיום קונה לו אחיזה גוברת בזירה הפלסטינית ומכביד על יחסי החוץ של ישראל, כולל מול הטובות שבידידותיה.
על רקע זה נכון להגדיר את קיומה וייצובה של הרשות הפלסטינית כאינטרס ביטחוני ישראלי, אלא שהאינטרס הזה מתנגש עם האינטרסים הפוליטיים של מנהיגי ישראל. אלו שללו עד כה על הסף חידוש של משא ומתן עם הרשות, תהא תכולתו אשר תהא, וברובם אף מחרימים את אבו-מאזן ואינם מוכנים להיפגש עמו. יש לקוות כי הצהרת ראש הממשלה לפיד בעצרת האו"ם על תמיכה בפתרון שתי המדינות מסמנת הבנה שנדרשת מדיניות שבנוסף לחיזוק הרשות הפלסטינית תסייע למלא את מצבר הלגיטימציה של ישראל – תחזיר אותה להיות היוזמת ומבקשת השלום ותציג לעולם, במקרה של סרבנות פלסטינית, מי באמת אשם באי קידום התהליך המדיני. עם זאת, מסביבת לפיד נמסר כי אין תוכניות לפגישה עם אבו-מאזן, בשלב זה.
לשמור על שקט עד לבחירות - וההחלטות אחריה
הימנעות ישראלית מפגישות עם אבו-מאזן והתעקשות לחסום מראש כל אופק מדיני דוחפות את הנהגת הרשות, המחפשת אג'נדה כלשהי, לצעדים מדיניים לעומתיים בזירה הבין-לאומית, בעצרת האו"ם ובהאג. סדר יום כזה מקרין לשלילה גם על המוטיבציה של המנגנונים, שבדרך כלל פועלים להכיל עימותים ומשמרים תיאום ביטחוני חשוב עם כוחותינו. לאור מערכת המתחים בין אינטרסים ביטחוניים ופוליטיים והדילמות שבהן לכודה ישראל, נדרשים מהלכים בשטח כבר עתה לשמירת היציבות עד לבחירות, ויידרשו הכרעות אסטרטגיות הניצבות לפתחה של הממשלה הבאה שתיכון בישראל אחרי הבחירות.
במהלך החגים ועד הבחירות - כוחות הביטחון יצטרכו להמשיך בסיכול טרור כדי למנוע פיגועים. עם זאת, נכון להותיר למנגנוני הרשות יותר מרחב פעולה, להמשיך להעדיף סיכול באמצעותם ככל שמתקיים, ולמקד את עיקר פעילות הסיכול של צה"ל ב"תשתיות טרור מתקתקות" על בסיס מודיעין מדויק, במקביל להמשך סגירה יעילה של המכשול בקו התפר, ושל סגר בחגים. בהר הבית, נדרש למנן ולאזן באופן מחושב ומתואם ככל האפשר עם ירדן את עליית היהודים, ולהקפיד כי לא יחרגו בהתנהגותם על ההר מהסטטוס-קוו.
כבר עתה, אבל בעיקר לאחר הבחירות ובטווח הארוך יותר, ממשלת ישראל תידרש לשורת מהלכים לחיזוק וייצוב הרשות הפלסטינית ומנגנוניה, בראיית ה"יום שאחרי" אבו-מאזן וחילופי הדורות בהנהגתה. במסגרת זאת ישראל תצטרך להכריע בסוגיית חידוש התהליך המדיני עם הרשות, שהוא הרכיב המהותי להבטחת המשך קיומה של הרשות.
גם אם ברור שסיכויי הצלחת תהליך מדיני בעת הנוכחית אפסיים, הוא משמר על הפרק את רעיון שתי המדינות, מעכב את חלופת המדינה האחת, וחשוב לחיזוק הלגיטימציה הישראלית. בנוסף, על ממשלות ישראל לבנות מחדש ערוצי קשר אפקטיביים להנהגת הרשות, במקביל לדרישות המוצדקות ממנה, להפסיק תשלומי קצבאות למחבלים ואת הפעילות נגד ישראל בבית הדין הפלילי בהאג.
תהליך מדיני, לא נכון שיתמקד מיד בסוגיות הסדר הקבע. ראשית הוא נדרש לטפל באתגרים לטווח הקצר והבינוני הנוגעים לביטחון, ולתפקוד ומשילות הרשות, ובתוך כך לייצר תקווה לאופק מדיני. ישראל והרשות יצטרכו למצוא פתרון יצירתי לבעיית הקצבאות למחבלים – שיאפשר לפעול לרתימת מדינות המפרץ ושחקנים בין-לאומיים לסייע לרשות – ולדון בשורת סוגיות דוגמת בנייה פלסטינית מוסדרת בשטחי C, התנחלויות ועוד.
הצלחת העבר שישראל תתקשה לשחזר
ברמה הביטחונית, הצדדים יצטרכו להתמקד בחיזוק מנגנוני הרשות ושליטתם בשטח. בהקשר זה ניתן לנסות לשחזר הצלחות עבר דוגמת "הסכם המבוקשים" ו"פרויקט ג'נין" מ-2008. אז, במסגרת "תהליך אנאפוליס", העבירה ישראל למנגנוני הרשות את השליטה על כל מחוז ג'נין בצפון השומרון בתמורה להתחייבותה להשיב חוק וסדר ולסכל טרור במרחב. במסגרת המיזם, הוביל שליח הנשיא בוש, הגנרל ג'ונס, מאמץ משולב בטחוני-אזרחי-כלכלי לחיזוק משילות הרשות והמנגנונים. התוצאות היו מרשימות. בהובלת ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד, שיזם פרויקטים אזרחיים בעלי נראות והשפעה מהירה בשטח (סלילת כבישים, שירותים לקהילה וכד') החוק והסדר שבו לג'נין כולל למחנה הפליטים, האנרכיה נעלמה אז והטרור רוסן.
התנאים לשחזור ההצלחה כיום מאתגרים הרבה יותר: מערכת פוליטית ישראלית מפוצלת, לא יציבה ורוויית מתחים, סירוב ישראלי לנהל תהליך מדיני, ממשלה פלסטינית חלשה, חוסר יציבות ואתגר מצד חמאס והגי'האד האסלאמי בעידן "דמדומי" אבו-מאזן ועוד.
לישראל אין ברירה אלא ליזום מהלכים שישרתו גם את הביטחון וגם את מניעת הגלישה למציאות של מדינה אחת. האירועים האחרונים בצפון השומרון וזליגתם לתוך תחומי ה"קו הירוק" מוכיחים ששימור היציבות לאורך זמן בזירה זו אינו מובטח. בטווח הקצר נראה כי האינטרסים הפוליטיים של קברניטי מדינת ישראל גוברים על המעשה האסטרטגי-ביטחוני הנחוץ, ולכן האחריות "לעשות את הדבר הנכון" מוטלת במידה רבה על כתפי ראשי מערכת הביטחון, במסגרת המגבלות המדיניות הקיימות. בטווח הבינוני-ארוך, קברניטי המדינה חייבים להתעלות מעל השיקולים הפוליטיים המידיים וליזום תהליכים שיבטיחו יציבות ביטחונית ארוכת-טווח, ואת היעד האסטרטגי החיוני של מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה וצודקת.
>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד
>> אל"מ (מיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות
