את "מקום המסתור התת-קרקעי" תכננו בחמאס זמן רב מראש. נבנו בו חדר מנוחה ומקום לאכול, וגם מקום להתפלל. אמצעים אלקטרוניים כמו מחשבים ודרכי התקשרות הונחו בו מבעוד מועד, גם אספקה לימים ארוכים, כל מה שיאפשר שהייה נוחה ככל שניתן לאנשים שבו. גם המיקום נבחר בקפידה, מתחת לבניין שגרים בו אזרחים בלב העיר עזה - כל מה שימנע יכולת של חיל האוויר לתקוף את המחבוא.
מבצע חיסול צמרת המו"פ (מחקר ופיתוח) של חמאס, היה אחד המורכבים שבוצעו בלחימה. "עיר גוליית", זה השם שנבחר למבצע הייחודי להשמדת "מקום המסתור התת-קרקעי". בלב העיר עזה ותחת מבנה ובו אזרחים רבים, התמקמה צמרת המדענים של החמאס. בעומק האדמה, כשהם מרגישים חסינים לגמרי, המודיעין ידע להצביע על המיקום המדויק שלהם. אבל הייתה בעיה אחת – הם היו מוגנים במעטפת של אזרחים מעליהם שמנעה הפצצה ישירה.
ניתוח מודיעיני של המטרה הצביע על כיוון אפשרי לפעולה. מ"הבור" שבו מצאו מקלט, נמתחו 7 מנהרות יציאה לכיוונים שונים ולמבנים סמוכים. גורמי מודיעין וגורמים בחיל האוויר ניתחו היכן ניתן לתקוף את אותן מנהרות מבלי לפגוע בחפים מפשע - להפציץ את התוואים הללו ולהביא לחסימת המקלט שבו המדענים. במבצע "שומר החומות", הפצצות נחתו בדיוק רב. 7 מנהרות המוצא קרסו באופן שלא איפשר למדענים להימלט, הכול קרס סביבם, והם נחנקו למוות.
"אתרים לייצור אמל"ח וכמאה ק"מ של תשתיות תת-קרקעיות נפגעו"
השבוע תציין ישראל שנה למבצע "שומר החומות", השנה הכי שקטה שהייתה בדרום בעשור האחרון. 9 רקטות נורו לשטח ישראל, חלה תנופת בנייה ביישובי עוטף עזה, והיא כללה מעין חזרה לנורמליות, כאשר אפילו 12 אלף פועלים מעזה החלו לצאת ולעבוד בישראל אחרי שנים רבות. ולמרות זאת - בחודש וחצי האחרון הגיע גל טרור שמאיים לשנות את המציאות השברירית גם בדרום. מכאן, ישראל נמצאת בתהליך עיצוב אסטרטגי של זירת הדרום. הרובד האסטרטגי הפכפך ולפעמים תלוי בסורר בודד, אחד שמוציא רקטה מחצר הבית ויורה – ירי שיכול להכניס את האזור כולו לסחרור.
כשהרמטכ"ל ואנשיו בוחנים את השנה החולפת הם מנסים לסכם לעצמם הישגים וטעויות. הפגיעה החשובה ביותר בחמאס הייתה הפגיעה ביכולת ההתעצמות של הארגון וכך גם בג'יהאד האיסלמי. אתרים לייצור אמל"ח וכמאה ק"מ של תשתיות תת-קרקעיות נפגעו בצורה קשה, כמו גם מפקדים בכירים ובראשם צמרת המחקר והפיתוח של החמאס והמהנדסים הראשיים, שלבעדיהם מתקשה הארגון עד היום בשיקום היכולות הצבאיות שלו.
מהלך נוסף שהיה שונה ממבצעים קודמים היה הפגיעה בבניינים רבי-קומות בעזה. 10 מגדלים כאלה הופצצו מהאוויר במבצעים מורכבים ומדויקים, צעד שמבחינת הצבא היווה הוכחה ליכולת פגיעה מדויקת, ללא נזק סביבתי רב ובתוך מאמץ שלא לפגוע בחפים מפשע, וזה הצליח ברוב המכריע. האפקט של הפגיעה במגדלים מיד בתחילת הלחימה הוא לא רק תודעתי, אלא יש לו גם אספקטים כלכליים ואחרים.
כשנשאל הרמטכ"ל אביב כוכבי אם היה חוזר ותוקף את בניין התקשורת בלב העיר עזה ששכנו בו משרדים ומעבדות של חמאס אבל גם סוכנות הידיעות AP, הדגיש הרמטכ"ל כי היה עושה זאת שוב. אחרת, חמאס היה מוצא דרך להסתתר תחת סוכנויות ידיעות ומשרדי תקשורת בין-לאומיים תמיד, הסביר.
מאמץ גדול הפעיל חמאס בניסיון לחדור לשטח ישראל ולפגע מהאוויר, מהים ומהיבשה. המאמץ הזה, שאותו הכין חמאס במשך שנים, למעשה נכשל כליל. שלושה ניסיונות חדירה ממנהרות זוהו בזמן ונוטרלו, ובהם ניסיון חדירה של 18 מחבלים דרך מנהרה שהופצצה מבעוד מועד. הכוח המיוחד של חמאס "נוחבה" חוסל לפני שחצה את הגדר.
ניסיונות חדירה של כלי טייס לא מאוישים, חלקם חמושים בחומרי נפץ, לא צלחו. הם הופלו באמצעות מערכת כיפת ברזל ומטוסי חיל האוויר. גם ניסיון ראשון לשלוח דרך הים כלי שיט תת-ימי לא מאויש לכיוון אשקלון, סוכל במים ברגע שחצה את קו הגבול. גם יירוט הרקטות הרבות שנורו, כ-4,000 במספר, היה מספק, והתמודד עם אתגר של מטחים רבים שנורו על ערי ישראל.
הפגיעה הדרמטית בצמרת המו"פ של חמאס, אם תרצו, ארבעת חברי קבוצת המדענים הבכירה שעסקה בפיתוח אמצעי לחימה מתקדמים עבור הארגון, מקשה עד עכשיו על ניסיונות ההתחמשות של חמאס. העובדה שהארגון מתקשה להבריח נשק ובונה על יכולת הייצור העצמית, הופכת הכול לאיטי יותר, ולתחמושת פחות משפיעה ופחות איכותית.
גם התקיפות האחרונות בעזה, בעקבות ירי הרקטות האחרון לעבר ישראל, היו משמעותיות. מתחת לדיונות החול חפר חמאס אתרים לייצור רקטות ולמנועי רקטות. היכולת לתקוף מטרות בעומק האדמה, גם בעומק של עשרות מטרים, הוכיחה עצמה, והאתרים הושמדו. באתר האחרון שהותקף ליד רפיח, החזיק החמאס ב-70% מחומר הנפץ שיש ברשותו שפותח עבור הרקטות ופיצוצי המשנה האדירים העידו על כך. בחמאס הופתעו פעמיים, הן מהעובדה שישראל ידעה על האתר החשאי, והן מהעבודה שלקחה סיכון ותקפה אותו גם במחיר תגובה חזקה מהרצועה, תגובה שלא קרתה בסוף.
מה כן השיג החמאס? בישראל אוהבים לומר ששום דבר. המעברים ואתרי הדייג לא נפתחו במשך חצי שנה, וזאת בניגוד לסיום מבצעים קודמים בעזה. הכסף הקטארי נבלם למשך חצי שנה גם כן, ורק לאחר שישה חודשים החלה ישראל "לשחרר את החבל", ובמנות קצובות, כולל יציאת פועלים מעזה: 12 אלף שמדי יום מכניסים לרצועה כ-5 מיליון שקלים, פי שישה ממה שהיו מרוויחים לו היו עובדים בעזה.
ולמרות זאת, כשל מרכזי היה החוסר בבניית היכולת ובהבנה של פיקוד הדרום לזהות את המשגרים הרב-קניים של ארגוני הטרור בעזה כגורם משמעותי ואפקטיבי, עניין שאיתגר מאוד את כיפת ברזל. ירי המטחים הצליח לחדור במעט את מסך המיירטים ואף גרם לפגיעות על הקרקע. בפיקוד הדרום סימנו את המשגרים האלה עכשיו כיעד מרכזי ומתועדף בבנק המטרות החדש שנבנה על עזה, אבל איפה היה המודיעין לפני?
הצלחה נוספת של סינוואר היא "לקיחת הבעלות" על הר הבית. מנהיג חמאס בעזה הצליח לחבר בין הרצועה לגדה, באופן שאף מנהיג אחר לא הצליח, והפך את מאמצי הבידול של ישראל בין שתי הישויות. בגל הטרור הנוכחי מתאפיין הר הבית כמחולל האירועים וכמוקד שממנו צומח הנרטיב השקרי של הפלסטינים על שבירת הסטטוס קוו, ואת ההסתה האפקטיבית כל כך ברשתות החברתיות מוביל החמאס מעזה.
כיצד בוחנים אם ההתרעה מחזיקה מעמד? בינתיים חמאס נזהר מלהיכנס לעימות עם ישראל. אירועי הר הבית, יחד עם מבצעי המעצרים ביו"ש, ומותם של כמעט 40 פלסטינים מאש צה"ל שרובם המכריע היו חמושים, לא הביאו לכניסה לסבב נוסף. חמאס שבינתיים מרוסן ומרסן, פרס את אנשיו בשטח, ולפי הצבא "עושה מאמץ גדול לבלום ירי לעבר ישראל".
המבצע המרכזי ב"שומר החומות" היה תקיפת ה"מטרו", רשת מנהרות שבנה החמאס במשך שנים, גם מתחת לערים ולרחובות עזה. מתוך המטרו שהייתה באורך כולל של כמה מאות ק"מ, תכנן החמאס לפעול במהלך כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה.
"מה כן השיג החמאס? בישראל אוהבים לומר ששום דבר"
עוד לפני המבצע עלה הרעיון במטכ"ל לבצע תרגיל הונאה שיביא את פעילי הארגון לרדת למנהרות, ואז להפציץ אותן ולפגוע, לא רק בתשתיות, אלא גם בחלק ניכר מפעילי הארגון. לטובת המבצע הזה הכין חיל האוויר תוכנית תקיפה שכוללת יכולת פגיעה מדויקת מאוד בתוואי המנהרות וחדירה עמוקה באמצעות פצצות חודרות בונקרים. בדיונים המוקדמים העריכו במודיעין שכ-500–600 פעילים עשויים לרדת למנהרות כשיחל תרגיל ההונאה.
הרמטכ"ל כוכבי קיבל את ההחלטה לתקוף את ה"מטרו" כשהוא יודע שיש 100-75 פעילים שירדו למנהרות. עם רדת הפצצות הראשונות, החלו מרבית הפעילים להימלט החוצה מהמנהרות שהפכו למלכודות מוות. במשך 23 דקות של תקיפה אווירית, היה זמן מספיק לחלקם להבין מה קורה ולפעול, ובפועל נהרגו במנהרות כעשרים אנשי חמאס בלבד.
גם העובדה שבימים שקדמו למבצע תקף צה"ל כמה פעמים מנהרות עמוקות והביא למותם של מחבלים רבים ובהם גם מפקדי גדודים וצמרת המו"פ, גרמה לכך שבחמאס כבר הבינו את יכולות חיל האוויר, ומכאן אולי העובדה שמראש לא מיהרו להסתתר במנהרות.
בצה"ל ידעו לומר שכוחות ה"נוחבה", הכוח המיוחד של חמאס שנועד ללחימה במנהרות, קיבל הנחיה להישאר בבית, לא להסתובב בחוץ ולא לרדת למנהרות, כי ייפגע. מרבית אנשי הנוחבה נותרו למעשה מחוץ למשחק וניצלו. האם היה נכון ללכת על מבצע כזה מול התוצאה? הרמטכ"ל משוכנע שכן ושהאפקט של הרס תשתית כל כך משמעותית שנבנתה בשנים של מאמץ, גם אם לא הרגה מספיק מחבלים, הייתה חשובה מאוד.
כוכבי פוסל מכל וכל אמירות על כך שהשיקול היה הבאת הישג מהיר, ללא נפגעים בקרב חיילי צה"ל, כמהלך ש"יסגור" את המבצע ויביא לסיום מהיר ואלגנטי ול"השבעת" הציבור הישראלי גם במחיר של שימוש בכלי שפותח למערכה כוללת ברצועה. בדיון שהתקיים במטכ"ל על נכונות קיום המבצע, היו חילוקי דעות לא על עצם הפעלתו, אלא על אם זה מהלך שיסיים את המבצע או דווקא פותח אותו לאפשרות של כניסה קרקעית. ההחלטה הייתה "לתקוף עכשיו", ולהביא להרס מנהרות רבות, כמאה ק"מ של מינהור ולהרג של כמה פעילים שיהיו בהן.
הרמטכ"ל כוכבי סבור שלקיחת ממד משמעותי כמו ממד התת-קרקע, מהווה פגיעה חשובה בתחושת הביטחון של אנשי הארגון. זהו מהלך שלדעתו עשוי לפגוע ברצון להילחם, במיוחד אם צה"ל היה נדרש באותם רגעים למהלך קרקעי, ולקיחת ממד משפיע גם על השיקולים שלהם למלחמה הבאה.
גם לשאלה אם נכון היה לחשוף שיטות פעולה כדוגמת שליחת יחידות מיוחדות ללב עזה כדי למפות את המנהרות ולהציב בהן אמצעי סימון לתקיפה עתידית של חיל האוויר, משוכנע הרמטכ"ל שלא הייתה בכך בעיה. מה גם שלטענתו רק אחוזים בודדים ממיפויי המנהרות בוצעו בדרך הזו. עיקר היכולת הושגה בדרכים אחרות, ועדיין החמאס הוא גוף לומד שכבר החל לבצע לקחים הקשורים לתקיפת המנהרות שצריכים להטריד את הצבא, אך לא ניתן לפרטם.
פרט נוסף שנחשף הוא העובדה שממשלת ישראל, אז בראשות בנימין נתניהו, האריכה את המבצע בעשרה ימים בעיקר בשל הניסיון שלא צלח לחסל את רמטכ"ל חמאס מוחמד דף. נתון זה חשוב כשהשיח המרכזי בישראל נסוב סביב השאלה "האם נכון לחסל עכשיו את יחיא סינוואר?" מנהיג חמאס בעזה שמשמש כשחקן מרכזי בדחיפת הטרור שיוצא מיהודה ושומרון.
בדיונים פנימיים לא עלה הנושא על השולחן, וההחלטה אם לעשות כן תלויה בעיקר בהחלטה אחרת, אסטרטגית: מה רוצה ישראל להשיג באמצעות חיסול כזה? מה יקרה עם עזה דקה אחרי ומה ישראל רוצה לעשות עם הרצועה. האם זו יריית פתיחה להכרעת חמאס ולשינוי פני הרצועה, או רק פעולת נקם שתחילתה השגת שקט? בעיקר בגלל העובדה שחיסול כזה יפתח מלחמה בדרום.
בתום מבצע שומר החומות קבעו רה"מ ושר הביטחון "שמה שהיה הוא לא שיהיה". משוואה חדשה שבה תוקף צה"ל בעוצמה על כל הפרת ריבונות, כן, גם בלון. המשוואה הזו נשמרה עד הירי האחרון לישראל שבסופו הוחלט להימנע מתקיפה קינטית, ובמקום, נסגר מעבר ארז ליציאת פועלים. בצה"ל מאמינים שמדובר במהלך יעיל מאוד שיש לו השפעה גדולה, ולפעמים אף גדולה מהפצצה. פגיעה כלכלית היא מרכיב חשוב, ומפעילה לחץ באמצעות הציבור העזתי על הנהגת חמאס שמאוד רגישה ללחצים כאלה ולמצב הכלכלי הרעוע ברצועה. המסרים שהעבירה ישראל לחמאס באמצעות מצרים וקטאר היו "לא תקבלו עבודה אם תמשיכו לירות עלינו". במערכת הביטחון היו ויכוחים על הדרך הזו, אבל הרוב חשב שהיא נכונה לעת הזו, כיצד לפעול מול חמאס באופן כזה שיביא לתוצאה ולא יגרור אותו לתגובה שתביא להסלמה.
לפי הצבא, הירי האחרון מהרצועה הביא את חמאס "להשתולל" על הג'יהאד האיסלמי. מי שמכיר את המודיעין מקרוב מתאר צעקות של מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר על אנשיו ועל אנשי הג'יהאד במטרה לבלום את הירי. סינוואר דרש פריסה טובה ורחבה יותר של אנשי חמאס בשטח, כזו שתמנע את הירי והכוחות אכן הוכפלו בניסיון לעצור את הירי.
סינוואר עצמו, אגב, נמנע בימים האלה מלדבר לציבור בעזה, ויצא לנאום אחרי חודשים שבהם שתק. מנהיג חמאס בעזה קובע כעת אסטרטגיה חדשה שישראל צריכה להתחיל להתייחס אליה אחרת. הוא לוקח בעלות על ירושלים ועל הר הבית, מפקיע אותה מאבו מאזן, נזהר מלדרדר את הדרום להסלמה אך מנחה ומדרבן הוצאת פיגועים ביו"ש ובירושלים ובונה כוח תגובה של חמאס מלבנון.
למציאות כזו ישראל אינה יכולה להסכים, והיא צריכה לבחון אם המדיניות שננקטה מול חמאס עד כה עדיין אפקטיבית. האם הבידול שישראל מנסה לעשות בין יו"ש לעזה בכלל מחזיק? האם נכון לשנות תפיסה ולפעול מול חמאס בכל פעם שהוא פועל או מדרבן לפעולה בירושלים ובגדה? תגובה ברצועה על כל פיגוע או ירי באשר הוא קורה, בדיוק כמו במשוואה שבה תקפה ישראל מול כל בלון? לישראל אין את הפריווילגיה לתת לחמאס להוביל, גם במחיר של ירי על הדרום, אחרת בחמאס יבינו שיש להם קלף, ומדינה שלמה תילקח כבת ערובה בידי הארגון.
"עד מתי ניתן להחזיק את עזה רגועה?" אף אחד לא באמת יודע. זה משחק עדין ב"דימר" שבו מנווטים את הפעולות, מריסון, תקיפה ועד ללחץ כלכלי כדי למנוע הסלמה. לפחות כעת אף אחד לא רוצה בה, אבל זה לא מה שייקבע לתמיד. ישראל צריכה להתיישב לשולחן סוף-סוף ולשרטט אסטרטגיה לאומית בנוגע לעזה - מה רוצים להשיג, ובעיקר איך, ועם מי להשיג אותה. אסטרטגיה ארוכת טווח, לא כזו שרק תנסה להרחיב את סבבי הלחימה בדרום זה מזה.
מה יהיה במערכה הבאה?
כפי שכתבנו, המערכה הבאה תלויה קודם כול בשאלה מה ישראל רוצה להשיג מהמבצע בעזה. פקודות מבצע שונות כבר אושרו בידי הגורמים הרלוונטיים, ואפשר יהיה להוציא אותן לפועל בהתאם להחלטות הדרג המדיני.
הדבר המרכזי הוא שינוי תפיסה שאת תחילתו ראינו ב"שומר חומות" - כלומר, איך מגינים על יישובים סמוכי גדר מניסיונות חדירה כדי לעקר את היכולת של חמאס לבצע פעולות ראווה. זה עבד לא רע במבצע הקודם, אבל משפרים את זה עכשיו למול מודיעין שיש באשר לתכנונים של חמאס.
מן ההיבט ההתקפי - צה"ל מכין מדרגות תגובות הרבה יותר רחבות ונוקשות. אם במבצע הקודם הורדת מגדלים היו בסוף השבוע הראשון של הלחימה, במבצע הבא זה יכול לקרות כבר ביום הראשון. המטרה היא גביית מחיר גבוה מהיכולות שלהם. דבר נוסף שמתמקדים בו הוא לאתר את המשגרים שלהם במהירות ולהשמידם.
מבחינת העורף, הישראלים לא אמורים לחוות משהו שלא נראה בשומר חומות. חמאס ינסה לשגר מאות טילים ביום, לאתגר את כיפת ברזל ולנסות להפתיע אותנו עם חור בהגנה. מבחינתם הדבר הטוב ביותר הוא לגרור את ישראל לתמרון קרקעי ולנסות לחטוף חיילים בשטח שלהם שאותו הם מכירים היטב. אלא שכאן נכנסת, שוב, לתמונה השאלה העיקרית והיא - מה ישראל רוצה.