בפעם האחרונה הם - רפי, אמיר, ישראל, עידן, עמוס והמפקד יואב - היו כאן במחסום סאלם לפני 20 שנה. חיילים בעורב גולני ערב השחרור מצה"ל, הם והמצלמה של רפי (רפאל) שיין. "הייתי כבר מחזור אחרון או לפני אחרון ורציתי מזכרת לדורות הבאים לכל מקרה ופשוט התחלתי לצלם בלי הפסקה", מסביר שיין הקלע. במצלמתו הוא תיעד את היחידה בימים שיצאה למבצע, נשלחה לחזית וגם איבדה אחד מחבריה.
את הרגע שבו התחיל המבצע הם זוכרים עד היום: "אנחנו פה, אוכלים ארוחת ליל סדר - זוכר מה אכלנו גם", נזכר אמיר בן שטרית, סגן מפקד עורב גולני. הנגביסט עמוס אלגלי משחזר: "מגיעים הקצינים ואומרים חבר'ה היה פיגוע במלון בנתניה, כולם לצאת", ובן שטרית מוסיף: "פשוט מקבלים את ההודעה הזו, ואני חושב שאפילו לא אמרו לנו לקום - פשוט קמנו והבנו שאנחנו צריכים להילחם, כולם קמו באמצע האוכל". אלגלי מזכיר: "נסענו לבית אל ונכנסנו לרמאללה באותו היום".
במרץ 2002, החדשות התמלאו בפיגועים. לעיתים יום אחרי יום, לעיתים כמה באותו היום. השאלה הנפוצה הייתה אז כמה - כמה נרצחו הפעם? אלו היו הימים הנוראים של הפיגועים הרצחניים באינתיפאדה השנייה, ואז הגיע ליל הסדר.
את המהדורה בערב הייתי אמור להגיש ב"משבצת של הטירונים" - אבל עוד לפני השעה 20:00 אמרו לי להיכנס מהר לאולפן - בגלל הפיגוע במלון פארק. "ערוץ 1 עלו כבר או עוד לא?", שאלתי בהכנות לשידור - והכיתי על חטא: "ואני כתבתי לי פתיח שעובר בינתיים בשקט, ידעתי שאסור לי לכתוב את זה". דקות לאחר מכן, כך נפתח השידור: "שלום לכם, קיווינו מאוד לערב פסח שקט אבל זה לא מה שקורה בשטח. אנחנו במבזק מיוחד בעקבות פיצוץ שהיה לפני כמה דקות סמוך למלון פארק בנתניה".
זה היה פיגוע ההתאבדות הרצחני ביותר בהיסטוריה של ישראל: 30 בני אדם נרצחו כשהם סועדים את ליל הסדר, 160 נפצעו. הפיגוע הזה סיים את מה שיקראו לו אחר כך "מרץ השחור" של יותר מ-130 ישראלים הרוגים, וזה היה פיגוע אחד יותר מדי. ראש הממשלה אריק שרון הורה לצאת למבצע ששינה הכול - מבצע "חומת מגן". ואת הכול תיעדה המצלמה של רפי - גם את טבילת האש של הצוות כמה שבועות קודם לכן במבצע נשכח בשם "רוח סתיו" בג'נין.
"לא כולם יחזרו"
"הולכים להיתקל היום ולהרוג כמה מחבלים", אמר הסרט הנגביסט אלגלי, שהיום משחזר: "יצאנו מהגיא בעלייה ונתקלנו שם בכמות של מחבלים שירו ולא הצלחנו להתקדם. אני זוכר שיואב המפקד דיבר עם צ'יקו (המח"ט) ואמר לו 'תקשיב יורים עלינו אש תופת, אנחנו מבקשים לאחר את שעת השי"ן שלנו להגיע ליעד'. הייתי לידו והמח"ט אמר לו 'מצידי, תעבור בין הכדורים, תגיע בזמן'. תפסתי את הראש ואמרתי מה הולך פה". סגן המפקד בן שטרית זוכר רגע קשוח עוד יותר: "המח"ט לקח אותנו לשיחה, את כל החיילים, ואמר 'לא כולם יחזרו', במילים האלה. זה מה שאני הלכתי איתו כמפקד עם חיילים - מה שאומרים עושים, אנחנו חיילים טובים".
במפגש הזה, הראשון שלהם אחרי 20 שנה, הם נזכרים באחד הקרבות: "פתאום, בכל הכפר, בכל כיוון, אתה רק רואה רשפים", מספר בן סספורטס, אז קצין המבצעים של עורב גולני. "צריך להבין - אתה לא נלחם מול ארגון מסודר, מול צבא. אלה אנשים שיורים עם קלאצ'ניקוב מהחלון ובורחים, אין לך קרב מסודר. זה מכאן ומשם ואתה
לא מצליח להבין", וסגן המפקד בן שטרית מודה: "התחילה שם אש שהייתי בטוח שכל הצוות לידי מתים".
הצלף ישראל גלובינסקי זוכר: "אתה זורק בחזרה מטענים שזורקים עליך, אלו היו המרחקים שם". גם מהאירוע ההוא הם זוכרים מה המח"ט תמיר אמר להם: "הוא עלה בקשר מול כל הכוח ואמר 'זו חתונה, זיקוקים, תבלו'". אחרי דקות מותחות, בן שטרית הופתע לטובה: "הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שכולם בסדר, לא האמנתי. אתה ממש נוגע באנשים ובעצמך כדי לראות אם הם חיים ואתה חי".
אבל במלחמה כמו במלחמה בתוך רגע הכול יכול להשתנות. "אני הייתי עם יעקב למעלה צלף, אני הייתי צלף ותיק והוא הצטרף אלינו כבחור צעיר כי היה חוסר בצלפים", נזכר הצלף גלובינסקי בחברו לנשק יעקב אבני, ובן שטרית מסביר את התרגולת: "שמים קסדה עם M16 למעלה כדי שיירו ויחשבו שזה חייל, ואנחנו בחלון השני נקים עמדה עם רשתות הסוואה וכדי שצלף יזהה מי יורה ויירה".
אך המבצע השתבש: "פתחנו את התריס וכנראה היו באמת מטווחים מאוד קרובים, צלפים עלינו", זוכר גלובינסקי. בן שטרית מסביר: "מה שקרה בפועל זה שיעקב אבני קיבל כדור בצוואר. זה רגע שהכול עוצר. ניסינו אבל...", וגלובינסקי משחזר: "שמתי לו יד על הפציעה ושאלתי את החובשים מה לעשות... ואמרנו תהילים פשוט". יעקב אבני מקריית אתא, שנפל במחנה הפליטים בג'נין, היה בן 20 במותו.
"אנחנו יוצאים מהאירוע הזה להלוויה של יעקב וחוזרים באותו הלילה פנימה. היינו בהלוויה, ראינו אותו נקבר וחוזרים לסיבוב שני", נזכרים בן שמעון ושיין. הצלף גלובינסקי מספר: "הרגשתי כמו מישהו שעשה תאונה ורוצים להחזיר אותו להגה, לאותו מקום. אבל האווירה השתנתה, אחרי שאיבדנו חייל היה שקט באוטובוס, היינו דרוכים בצורה אחרת והבנו לאן אנחנו הולכים".
הזיכרון מרוני דניאל ז"ל - ומהמפקד הנערץ
ואחרי האובדן הקשה של יעקב אבני, הצוות נכנס לרמאללה. מי שהיה שם איתם זה רוני דניאל ז"ל, הכתב הצבאי. "נגמ"שים וטנקים ברמאללה, לא בפעם הראשונה, אבל בפעם הזו לשכת היו"ר היא במוקד הלחימה", אמר בקריינות של הכתבה, ובנקודה אחרת הוסיף, לצד הלוחמים: "הסיפור הזה אמור לתת לכם מושג מה זה אומר לחפש מבוקש חמוש בתוך כפר לא כל כך גדול".
הייתם ברמאללה ואתם עושים שם כתבה עם רוני
סספורטס: "רוני בא, היו היה לוחם, הוא בא והפתיע אותנו".
בן שטרית: "אבל מעשן".
סספורטס: "הוא עישן בכל מקום".
בן שטרית: "אני הכנתי לו סנדוויץ' עם נקניק".
גלובינסקי: "אני זוכר שהוא נתן טיפים למפקדים בקטנה".
רוני ז"ל זיהה היטב את דמותו המיוחדת של המפקד יואב ששמו עולה שוב ושוב בשיחה. "השם יואב נזרק בפעם הראשונה כבר בתוך רמאללה. אחר כך לפי סימני הידיים והובלת האנשים בלילה אנחנו מבינים שזה יואב המ"פ", אמר בכתבה. "יואב נפצע בלבנון במוצב כרכום ואיבד את רגלו, ולכן נעל ההתעמלות הזו. מספרים לנו שיש לו עוד רגל תותבת אחת בתוך התיק למקרה שזו שהוא דורך עליה תיפגע".
המ"פ יואב סיפר אז: "אנחנו חומת המגן של העם, עדיף שיתעסקו איתנו ולא עם אזרחים. אנחנו בנויים לזה שיתעסקו איתנו, גם לתת פתרונות יותר טובים, לגיטימי גם שניפצע וניהרג". והלוחמים אכן זוכרים מקרה שבו נפלה לו הרגל בדרך לשכם: "הייתה כוננות יואב, הוא נפל ואז החזרנו את הרגל", נזכר עידן אסייג, אז הקשר של עורב גולני. "אני חושב שחלק גדול מהכוח שלנו זה שיואב הולך בראש עם רגל פרותזה - אי אפשר לוותר, אתה לא מוותר לעצמך", ואלגלי מסכים: "אם הוא הולך ככה בלי רגל, איך אתה יכול להתלונן? אתה לא יכול".
כשהמפקד יואב מגיע, המחמאות מהלוחמים לא נפסקות: "חתיך, נראה צעיר. איזה מלך שבאת, מלך, אתה אגדה". סגנו בן שטרית מסביר: "הוא אישיות שכולנו מעריצים, אוהבים ומכבדים בגלל שהבנאדם שהוא ובגלל רמת המקצועיות שלו, בגלל הבנאדם. אפילו קראתי לבן אדם שלי יואב בגלל יואב", ומתבדח: "אמרתי שהוא דומה ליואב יותר מלי, עם עיניים כחולות".
20 שנה אחרי יואב - ליתר דיוק, אל"מ במיל' יואב ירום - חולק תובנות: "בעיות היסוד שהיו לפני 20 שנה הן גם היום, אולי קצת יותר חמורות. הנוער אולי יותר טוב - כשאני הייתי חייל צעיר לא ידעתי כלום, היום מפקד הצוות של הבן שלי - אם הוא יחליט להיות לוחם - יגיד לו משהו והבן שלי יגיד לו אתה טועה. המ"מ שלי היה יותר מהסגן של אלוהים והיום לא, נהפוך הוא. זה אומר שהנוער יותר חכם ויותר נבון ויותר מבין וזה דורש שהמפקדים יהיו עוד יותר טובים. אי אפשר למרוח יותר. הדור מצוין, הבן שלי הוא פי 10 יותר טוב ממני, אז הוא גם יהיה חייל פי 10 ממני".
"חומת מגן" ייזכר גם בזכות שיטת הלחימה המיוחדת שהומצאה אז בשטח בנוי. במקום לעבור מבית לבית דרך הרחוב, עברו בתוך הבתים דרך הקירות. "עמוס התחיל ללכת עם פטיש 5 קילו ועם לום, זה היה התפקיד שלו", אומר גלובינסקי הקשר, והחברים מתקנים: "היה לו 'סו שף' שסחב בשבילו את הפטיש, אבל הוא היה חזק מאוד אז הוא דפק בפטיש".
מה הם חושבים על זה אחרי 20 שנה? סספורטס עונה: "בתוך הראש שלך אתה עושה את הדבר הכי נכון ומוסרי, אבל מבחינתם זה קצת שונה. מתי שנכנסת להם לסלון דרך פטיש 5 קילו או דרך פיצוץ הם היו מופתעים לגמרי, במיוחד אם היינו מפוצצים את הקיר ונכנסים דרך החור". והחברים מסכימים: "היית רואה אותם בהלם, הם לא היו מוכנים לזה".
זה הציל חיים
"כן, כי הרחוב היה ציד ברווזים", עונה אסייג הקשר.
"זה הנשק הכי סודי של צה"ל"
זה היה מבצע של מוטיבציה גבוהה, של אחדות דעים כמעט גמורה בחברה הישראלית, שלמרות הסכנות הבינה שלפעמים צריך לצאת למלחמה ולנצח. עולה השאלה אם בחברה הישראלית השסועה של היום, מישהו היה יכול לקבל החלטה כזו.
"אני, במרוצת השנים, למדתי להתמלא בהרבה גאווה על הדבר הזה", אומר בן שטרית, "במיוחד היום כשמדברים על 'חומת מגן' שהוא הסיבה שיש יחסית שקט באזור הזה, אז אתה מרגיש שלקחת חלק במשהו גדול, ובסוף לדעתי כולנו יצאנו משם עם הרבה סריטות אבל עם גאווה והבנו למה חיילים מתגייסים". וגלובינסקי מוסיף: "צריך להיות ברגע הנכון במקום הנכון. היחידה שלנו והחבר'ה פה - יש פה את הנשק הכי סודי של צה"ל שרואים אותו פה. לא נפגשנו 20 שנה, ולא מעניין אותי אם האויבים יודעים את זה או לא - האחדות והערבות הזו כשאנחנו מדברים ככה, זה הכוח של צה"ל".
אני חושב שאין לכם עדיין ילדים בגיל צה"ל. כשיהיו - מה אז?
"גולני, רק גולני", הם עונים. דווקא סגן המפקד בן שטרית מהסס מעט: "זו שאלה קשה, כי מצד אחד נתינה והקרבה וחירוף נפש - זה נותן לך הרגשה טובה של גאווה, מצד שני יש לזה מחיר ואתה שואל את עצמך - כי הילד שלך זה לא אתה. אבל בסוף אני חושב שכן, גולני וקרבי ולתרום ולתת זה מתעלה על הכול".
לא 8200?
"זה עולם שאנחנו לא מכירים", עונה בן שטרית וצוחק. "אנחנו רואים שזה נהיה טרנדי, אנחנו לא מבינים בזה כלום". סספורטס עוקץ: "בסוף צריך את הגולנצ'יק שיעבור דרך השיח הקוצני, לא יעזור. ההוא מ-8200 לא יצליח".
כשהם עומדים ליד המחסום, ומהצד השני עומדים פלסטינים, גלובינסקי אומר: "אני בטוח שהם זוכרים שצה"ל נכנס לעיר שלהם ויודעים במה מדובר, קיבלו מכה קשה". בן רגע נפתחת במקום שיחה בעברית-ערבית: "היינו חיילים פה לפני הרבה שנים, ג'יש". 20 שנה אחרי, משני צידי הגדר, לא הרבה השתנה. אולי בכל זאת יש קצת תקווה.
החבר'ה של עורב גולני כבר בני 40, אבל כאן בבסיס הם חזרו לרגע להיות אותם בני 20. בשעה שאננו מצלמים, באירופה משתוללת מלחמה ואם יש לקח אחד שכבר למדנו ממנה, זה שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו - ועליהם. על מפקדים כמו יואב האגדי, על רפאל שלחם עם מקלע ומצלמה, אמיר סגן המפקד, ישראל הצלף, בן קצין המבצעים, עידן הקשר ועמוס הלוחם עם הנגב והפטיש. אם תרצו, הם חומת המגן האמיתית של ישראל.