ישיבה משותפת לצד המדורה עם פינג'אן המדיף ריח של קפה שחור שימזג בקרוב לכל היושבים. כבר כמה שבועות שכך נראית הפסקת האש בעוטף עזה. בין גיזום אחד למשנהו, קילומטר מגבול הרצועה, נחים להם יהודים ופלסטינים ליד האש, כאילו היה כך מאז ומעולם.
עופר ונביל, קיבוצניק ועזתי, עובדים יחד למעלה מ-30 שנה. הם לא מסתירים את הקרבה ביניהם, גם כאשר האקטואליה פולשת באלימות אל הקשר שלהם. נביל, שאחיו נהרג במהלך מבצע "שומר חומות", שמר לאורכו על קשר רציף עם עופר חברו. "אח שלי נהרג בטעות, זה לא היה בכוונה. אני מרגיש בניר עם תמיד כמו בבית לאהיה", הוא מסביר.
כמה שעות לפני שהגיע נביל לעבודתו, בחמש בבוקר, נפתח צינור החמצן של עזה - מחסום ארז. אחרי כמעט שנתיים של מגפה ומלחמה, רק לאחרונה שבו לכאן הפועלים מהרצועה. בתחילה 7,000 איש, וכעת, בהובלת שר הביטחון ומתאם פעולות הממשלה בשטחים אלוף רסאן עליאן - המספר עולה ל-10,000. לדברי זוהיר, תושב עזה, העבודה בישראל מאפשרת לו לבסס את חייו עבור משפחתו: "שם אין עבודה, אין ממה להתפרנס. אני עובד כאינסטלטור והחלטתי לעבוד שם אבל אני לא מרוויח הרבה כסף. פה אני יכול לבנות משהו, לעתיד, לילדים, לאבא".
זיכרון המלחמה האחרונה בעזה עודנו טרי במיוחד, בזמן שהשלטון שלהם והמדינה שמפרנסת אותם נלחמו האחד בשניה. אחמד, תושב חאן יונס,מתאר את המצב מנקודת מבטו. "אתם רואים את השלום מוזר - להפך, המלחמה מוזרה. אתה מדבר איתי, אני מדבר איתך, חברים, זה לא מוזר. שאני נותן לך מכות ואתה מחזיר לי, זה המוזר". לדבריו, הפתרון של עזה מבוסס על שני עקרונות – שלום וכלכלה.
הרציונל העזתי פשוט - פרנסה דוחה מלחמות. ואילו המצב כעת, רחוק מלתאר יציבות כלכלית. כש-45% מהעזתים מובטלים, השכר היומי הממוצע עומד על 59 שקלים וכ-53% חיים מתחת לקו העוני, כל פועל כזה הוא לבנה נוספת בקיר היציבות של המקום הכי לא יציב באזור. כמו שהגדיר זאת אחד מן העזתים - "הכי טוב לבן-אדם זה לעבוד. אל תיתן לי דג, אבל תלמד אותי איך לדוג".
מעל ראשם של אלפי העזתים שהצליחו להיכנס לישראל, מרחפת בעיה נוספת. לכאורה בירוקרטית, אבל למעשה מהותית: הסטטוס שלהם. מאז מרץ 2006 כשחמאס נכנס לממשלת אחדות פלסטינית, ממשלת ישראל קיבלה החלטה - אסור להעסיק פועלים עזתים. אך בפועל, הם תורמים לכלכלת ישראל ובעיקר ליציבות ולשקט מעזה. הפתרון שנבחר - להעניק לאלפי פועלים עזתים אישורי סוחר. כך, בפועל, אין לפועלים זכויות סוציאליות, כולל ביטוח בריאות, אף אחד לא משלם עבורם ביטוח לאומי. כלומר, אנדרלמוסיה מוחלטת.
"אנחנו מגלגלים פה איזה בלוף שמאלץ אותנו להעסיק אותם דרך יד שנייה, שלישית ורביעית. באופן מאוד אפור. הם בעצם לא מקבלים את הזכויות שמגיעות להם. אנחנו משלמים על זה הרבה מאוד כסף, הכסף הזה גם נגבה מאיתנו וגם נגזר מהראש שלהם", מדגיש אורן שפירר, מנהל פרדסים בקיבוץ ניצנים.
אך העזתים לא יכולים למחות. בכלל, הם בקושי יכולים להשמיע קול, כי מי ישמיע מחאה אחרי שעמד בעזה, נאבק בציפורניו עם עוד מאות ואלפים כדי לקבל את אישור הכניסה לישראל. זה מה שעושה את ההבדל בין עוני מחפיר לחיים של כבוד. ואם עתידנו היה תלוי באנשים האלה, אולי לא היו כאן רקטות, סבבים או גדרות אלא עבודה ופרנסה.