לפני 30 שנה זה היה נראה כמעט דמיוני – 4 נשים שסיימו יחד קורס טיס, אבל בשביל ר' ות', שסיימו השבוע את הקורס, גם המספר הנוכחי רחוק מלהיות מספק. הן עברו יחד את כל השלבים המאתגרים, שובצו כנווטות קרב, ובקרוב מאוד יתחילו את ההכשרה המקצועית באותה טייסת.

"בעיניי 4 בוגרות זה מעט מדי", טוענת סגן ר', בת 20 מהוד השרון. "מאז בג"ץ אליס מילר סיימו 70 בנות את הקורס שזה ממש מעט נשים ביחס למה שהיית מצפה במרוצת השנים. אנחנו כבנות, ואני בפה מלא מדברת בשם כל החברות שלי, לא מרוצות מזה שאנחנו רק 4, היית רוצות שהיו, בוא נקצין את זה, נגיד עוד 16 ואז יהיה 50-50. אבל בסוף צריך להבין שנקודת הפתיחה של הבנות היא שונה מאוד מנקודת הפתיחה של הבנים. בנים מחויבים להגיע למיונים לטיס, בנות מקבלות זימון והן יכולות לוותר עליו, וגם לא כולן מקבלות זימון".

"בסוף, לא יודעים כמה בנות הן טובות או לא טובות ביחס לבנים כי קשה לבנות על זה סטטיסטיקה", היא מוסיפה. מעט מאוד בנות מגיעות למיונים ההתחלתיים, מעט מאוד בנות מגיעות לגיבוש, אז ברור שמעט בנות יסיימו – האחוזים הולכים ונשמרים".

"אנחנו מרגישות שבית הספר לטיסה איתנו בדבר הזה, וגם החיל", מציינת סגן ר'. "מאוד רוצים שיגיעו עוד נשים ולא מרוצים מהמצב שיש כיום. הם חושבים איך אפשר לקדם את הדבר הזה ואיך אפשר להשתפר".

גם סגן ת', בת 23 מתל מונד, חושבת שהסיבה למיעוט הנשים בקורס היא תרבותית. "אין משהו במיונים שממיין לפי מגדר", היא מסבירה. "בנים מחויבים להגיע לגיבוש ורק אחר כך הם יכולים לחתום ויתור. בנות לרוב יחתמו ויתור על המיונים הרבה לפני, יחליטו שהן פשוט לא רוצות לקחת את הסיכון של לנסות ולא להצליח, ואולי קצת תחושה של 'חבל על הזמן כי מה הסיכוי שלי בכלל'".

בעוד שהדלת נפתחה בקורס הטיס, תפקידים אחרים עדיין סגורים בפני נשים. "אני חושבת שההבדל היחיד בינינו לבין בנים זה פיזיולוגיה", אומרת סגן ר', ומוסיפה: "נתוני הכניסה צריכים להיות שכל מקום מגדיר לעצמו צריכים להיות פתוחים וידועים לכולם ברמת האפשר, ואם יש מישהו שרוצה, מעולה – שתנסה. אם יש מישהי שעומדת בקריטריונים אין סיבה לא לאפשר לה".

"באופן אישי, אני מרגישה על עצמי שאני לא יודעת אם היכולות שלי היו יכולות להספיק למקומות אחרים", מציינת ת'. "אבל אני לא יכולה להתווכח עם בנות שחושבות שזה כן ביכולות שלהן ולא נותנים להן את האופציה הזאת. ספציפית על הקורס, היכולות הן לא משהו שיש בו הבדל בין המגדרים".

גם ר' וגם ת' לא חלמו להיות נשות צוות אוויר, הן שמעו על המיונים לקורס טיס, החליטו לנסות וגברו על הרבה טובים וטובות שהתמיינו לצידן. "אין לי אף איש צוות אוויר במשפחה", מספרת ר'. "זה לא חלום שלי מגיל קטן להיות טייסת. רציתי לעשות משהו משמעותי ומאתגר, שמעתי על זה במקרה והחלטתי לנסות. אין לי שום דבר שהוא מיוחד ואני באמת חושבת ששווה לנסות, במיוחד במצב כיום שבו בנות לא מחויבות להגיע לזימונים".

"היו הרבה דברים לאורך הדרך שאני לא האמנתי שאצליח לעשות", נזכרת ת'. "אם אני מסתכלת אחורה על דברים שעשיתי אני אומרת – 'וואו, איך עשיתי את זה?'. אני חושבת שמה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו מצליחים לעבור זה שאנחנו עוברים אותו יחד. כולם עוברים את זה יחד ולכולם קשה".

סגן ת' מוסיפה שלצד האתגרים שכולם מתמודדים איתם, יש לעיתים גם אתגרים בקורס לצד רוב גברי. "לכל אחת מאתנו זה אתגר שונה - יש כאלה שיש להן יותר חברים בנים בבית, כאלה שפחות, שרוב החברות שלהן בבית הן בנות. אני חושבת שזה מאוד משפיע. אבל עוברים הכול ביחד, גם בסופי שבוע כי סוגרים לא מעט, בלי טלפונים וזה מאלץ אותנו להתחבר ולהיות חלק מהחיים אחד של השני".

"אני באופן אישי מתה על זה", אומרת סגן ר'. "לי ממש כיף להיות בחברת הבנים. אני מרגישה שקל לי להתחבר אליהם ואני באופן אישי מבסוטה מזה. יש כל מיני קשיים, הרבה סביב השלבים הקרקעיים - כמה אני רוצה לבקש מהם עזרה? האם אני מצטיירת כחלשה כשאני מבקשת עזרה במשהו? האם אני לוקחת את מה שמציעים לי? אלה חוויות מאוד מלמדות ומעצימות בעיניי"