החלום שלהן היה להיות לוחמות ולשרת את המדינה באופן הכי מספק ומשמעותי שהן יכלו לדמיין, אך במהלך השירות הצבאי הן מצאו את עצמן באירועים מבצעיים וביטחוניים שלא עוזבים אותן מאז. כעת, כשהן כבר אימהות, הן מבקשות שיראו אותן, את המחיר הנפשי והמשפחתי הנוסף שהן מתמודדות איתו, ושהמדינה שהן כל כך ביקשו להגן עליה תפסיק להשאיר אותן לבד.
"זה מתיש, אני גם ככה מנסה להילחם על לשרוד איכשהו את החיים. המלחמות האלה בשביל לקבל קצת טיפול ועזרה הן פשוט מגוחכות ומעליבות", סיפרה קרן פיירטג צ'יזיק על הקשיים שבהתמודדות עם הפוסט-טראומה שהגיעה בעקבות השירות הצבאי.
קרן, ששירתה בתחילת שנות ה-2000 כחובשת קרבית באוגדת עזה בבסיס בגוש קטיף, נאלצה להתמודד במהלך השירות עם ריבוי אירועים טרגיים שהשאירו בה צלקת: "הייתה לי איזושהי התרסקות, בכיתי כל הזמן ולא הבנתי למה. אימא שלי שמה לב שאני צועקת מתוך שינה, שאני חוטפת כל מיני התקפי עצבים וזעם משום דבר".
האמבולנס המבצעי שלה הוקפץ כמעט מדי יום לאירועי ירי, לפיגועים ולפעולות חבלה. שנתיים לאחר השחרור שלה היא הבינה שהסיוטים בלילות לא יעברו, ופנתה לסיוע ממשרד הביטחון. "בוועדה הראשונה נקבעו לי 15% נפשי כללי, על זה ערערתי ונקבעו לי 20%", סיפרה קרן. "כמה שנים אחר כך הגשתי החמרה שנדחתה, ערערתי שוב, הצלחתי להגיע ל-40%. כרגע אני בתהליך לנסות להגיע לבין 50%-70%".
היו אמורים לראות בי סיפור הצלחה, לא כישלון. לא עוד אחת שבאה להיות נטל
גם לורן דגן עמוס, לוחמת קרקל לשעבר שיתפה בפוסט-טראומה שיש לה בעקבות השירות הצבאי. ביוני 2005, לורן וחבריה בגדוד קרקל ביצעו בידוק במחסום היציאה מקלקיליה. אחת החיילות הבחינה בשתי נשים פלסטיניות שעוברות מסביב למחסום וביקשה מהן להזדהות, אך הן תקפו אותה. לורן רצה לסייע לחיילת והותקפה בעצמה, כשברקע צעקות "פיגוע" ואיסור על ירי מחשש מהפעלת מטען על גופה של אחת הנשים. כוח סיוע שהגיע לאזור הצליח להשתלט עליהן, והתברר שלא היה עליהן מטען חבלה.
"בתרחיש שלי, היא הייתה אמורה להתפוצץ ולשחרר אותי. ואז את נתקעת כי היא לא עשתה את זה. אז מה אני אמורה עכשיו לעשות? אני לעולם לא אדע להסביר איך זה 16 שנה אחרי להרגיש שנשארתי שם. אני עדיין על הרצפה שם", סיפרה לורן. "אין לי איך להסביר את זה. כי את גם אישה. אז חטפת מכות, אז תקומי מזה. מה, זה מה ששובר אותך? היו אמורים לראות בי סיפור הצלחה, לא כישלון. לא עוד אחת שבאה להיות נטל".
מי-גל אבינועם ששירתה כמפקדת טירונים, גם לא רוצה להיות נטל. בתחילת אוקטובר 2000 האוטובוס שבו נסעה לבסיס הותקף בידי מתפרעים בוואדי ערה. היא חטפה בקבוק תבערה בראש. בסוף האירוע שכבה על הרצפה וראתה כיצד לאט-לאט נוסעי האוטובוס מתרוממים, מפנים את הרסיסים, אבל היא לא הצליחה לקום.
מאז היא מתמודדת עם פציעות פיזיות שלא עברו, ונפש שלא החלימה: "כל הזמן הזה הטראומה ניהלה אותי. כל דבר שאתה עושה הוא סוג של למלא את החללים המאוד-מאוד גדולים בתוכן שהוא הרבה יותר גדול מהבעיה עצמה. בגיל 30 הייתי אימא ל-3 ילדים, ואז התחילה ההתמודדות. ואז אתה גם מבין שבשביל לטפל בהם אתה צריך לטפל בעצמך. סבב אחד של ועדות, של שתי ועדות, וערעור אחד שכשל, והחלטתי שמיציתי. טופלתי ברמה הפרטית, מחוץ לאגף השיקום, כל השנים, על אף שאני מוכרת כנכה. החלטתי להילחם על החיים שלי, ולא להילחם על אחוזי הנכות שלי".
החלטתי להילחם על החיים שלי, ולא להילחם על אחוזי הנכות שלי
יותר מ-20 שנה שנשים משרתות בתפקידים קרביים בצה"ל, ועדיין זו מלחמה יום-יומית כשהן נדרשות להוכיח שהן ראויות לכך. אבל כשהשירות הופך לחוויה טראומטית, הן מוצאות את עצמן פתאום בקרב כפול – מול הפוסט טראומה, מול החברה והמערכת, על כך שהן נשים.
קרן ששירתה כחובשת קרבית: "אין להם מענה בשבילי, הם לא יודעים איך לעזור לי. אין אף מחלקת אשפוז במדינה הזאת שמתאימה לי. אין אף עמותה שמתאימה לי. מה שיש מיועד לגברים". קרן הסבירה כדוגמה את קבוצות הטיפול שאפשר לחלוק בהן ולשתף עם אנשים שבמצב דומה. "אנשים כמוך שחווים את מה שאתה חווה ביום-יום, אבל אני תמיד הבת היחידה, אז אני לא מוצאת את עצמי".
לורן גם כן מתארת את ההתמודדות כאישה מול משרד הביטחון: "יש את בית הלוחם, אבל גם שם זו התנהלות מוזרה, כי כשאני מגיעה לשם, אני די חושבת שהתפיסה היא 'טוב, היא בת זוג, מה היא עושה פה?' אז הבנתי שזה לא המקום שלי".
הבעיה היא לא רק מול משרד הביטחון שלא מצליח לתת מענה ייחודי ומותאם לנשים, אלא גם מול עצמן. ההתמודדות עם תחושות האשם, שדווקא הן נכשלו. המלחמה על הנפש מחלחלת גם לתוך הצורך להיות אימא. האירוע הזה, שגם ככה מורכב ומבלבל, מביא איתו מלחמה חדשה.
קרן אמרה: "אני לא רואה את עצמי כאימא מתפקדת בשום הגדרה שקיימת אצלי. אני חיה עם רגשות האשמה ואני מנסה לפצות ברגעים הקטנים שאני מסוגלת. בעיקר מרחמת על הבן שלי, שנתקע עם כזאת אימא. מה אני בעצם עושה שהוא 'אימא'? שהוא בתפקיד של אימא? הוא החיים שלי, אבל בתור אימא זה ממש לא מספיק ולא מספק".
איתמר גרף, סמנכ"ל ומ"מ ראש אגף השיקום במשרד הביטחון מסר בתגובה: "אנחנו נמצאים במהפכה אמיתית בכל הקשור בטיפול בלוחמים ובלוחמות שנמצאו כפוסט-טראומתיים. במסגרת "נפש אחת", הטיפול, מעבר לטיפול בנכה ובנכה, מתמקד גם במשפחה. אנחנו מצאנו ונותנים סל טיפול מאוד גדול במשפחה, אם זה טיפולים פסיכולוגיים לילדים, אם זה טיפול של חונכים, בילדים, וכמובן בבני הזוג, בבנות הזוג ובהורים. אם נידרש, ונבין שנדרשים כלים ייחודיים לפוסט-טראומתיות, אנחנו נמצא את הכלים האלה וניתן גם רווחה וגם סל טיפולי רפואי, כל מה שיידרש".