בשבוע החולף שמענו שוב ושוב הבטחות לשיפור תהליך ההכרה לחיילים שלקו בפוסט טראומה. בפרויקט מיוחד אנחנו מביאים עדויות של לוחמים עם פוסט טראומה שחושפים בפנינו מה הם עברו בוועדות הרפואיות: השאלות החודרניות, החיטוט בעבר והעיכובים הבלתי נסבלים - "שאלתו אותי שאלות על תפקידי במיטה ואמרו שלא הייתי בעזה, כאילו שלא כל יום שהייתי שם רשום להם".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
איתמר גלזר הוא לוחם לשעבר שנאבק להכרה בפוסט טראומה. כבר 6 שנים שהוא משוחרר מצה"ל, אבל החוויות שעבר במבצע "צוק איתן" לא מניחות לו. שם הוא נלחם ביחד עם חברו הטוב, סגן רועי פלס ז"ל. "הוא עמד בחלון וחטף 3 טילים. הוא נהרג במקום, חיפשנו חלקי גופות שם", הוא נזכר.
"התקרית הראשונה שלי קרתה בפיליפינים, ואיזה פיליפיני צעק עלינו באמצע הלילה כשחזרנו ממסיבה", תיאר איתמר את ההידרדרות במצבו. "הלכתי איתו מכות, פוצצתי לו את הצורה ברמה שהוא שכב על הדם והוא ביקש להפסיק ולא רציתי. והקטע העוד יותר דפוק, שהרגשתי שאני ממש נהנה מזה. הרגשתי שאני חי עוד פעם".
איתמר סיפר שכשחזר לארץ דברים רק החמירו: "היו לי התקפי זעם על ההורים שלי, צרחתי עליהם בטירוף. ואז מתחיל שלב שאתה לא מרגיש כלום, אז צריך להרגיש איכשהו, משהו", הוא נזכר. "בהתחלה ניסיתי אלכוהול וגם זה לא עזר לי להירדם, אז סמים. בשלב כלשהו התחלתי לשרוט את עצמי במקלחת, ואז התחלתי לחתוך את עצמי. אבל במקומות שלא רואים".
הפנייה לעזרה
בשלב הזה איתמר מבין שהוא סובל מפוסט טראומה ושהוא חייב ללכת לטיפול. הוא גם פונה לעורך דין ומגיש בקשה להכרה ממשרד הביטחון, אבל הוא התקשה להביא אנשים שיאשרו את הסיפורים עליהם דיווח: "ואני מתקשר ומישהו אומר לי: 'תשמע, אני לא מוכן, אני לא מדבר על הדברים האלה', עובר לעוד אחד - גם לא מוכן. מצאתי אחד שמוכן לדבר, הוא היה גם המפקד שלי בזמנו אז הוא היה יותר בקיא. הוא עשה גם תחקיר על זה אז הוא אמר שירו 17 כדורים. העדות שלו נפסלה כי יש סתירה בעדויות - אני אמרתי שהיו 3. כאילו, אני לא חושב שמישהו הלך לעזה וספר את הכדורים בדלת שירו עלינו - אבל זו סתירה, והעדות שלו נפסלה".
אחרי שנתיים קיבל איתמר מכתב ממשרד הביטחון, לפיו התיק שלו מתעכב כי יש לו סתירה בעדויות ו"לפי הרישומים שלנו, לא נכחת בעזה". "אני נכנס למיטה ובוכה את חיי", תיאר איתמר, "ואתה אומר לעצמך: 'למי אני פונה?! לקחתי עורך דין במלא כסף, ההורים שלי אנשים טובים ,אני בן אדם טוב אבל מה אני יכול לעשות מול המערכת הזאת?!'. אין לי קשרים, אין לי פרוטקציות, אין לי מה לעשות, כאילו המדינה בסוף אומרת לי בצורה חד משמעית: 'נעים מאוד, אדון גלזר, אתה שקרן'".
איתמר סיפר שהיה צריך להביא עוד עשרים עדויות של אנשים, שיעידו שכן היה בעזה. "הרי צה"ל בדק לי דסקיות ורשום לי ברשימות שאני הייתי בעזה מספר ימים, הם יודעים בדיוק באיזה ימים", התלונן על חוסר התיאום מול צה"ל. "היה שלב שאמרתי לעצמי: רגע, הייתי בעזה בכלל באמת?! התחלתי לאכול סרטים על עצמי, סימנו לי שאני שקרן. הרגשתי כל כך עלוב".
ההשפלה בוועדה
את הפנייה הראשונה הגיש איתמר במאי 2016. לוועדה הראשונה זומן במרץ 2020. "הגעתי לשם בהיסטריה. ביקשו ממני לספר על הילדות שלי, 'באיזה חוג היית? היית בחוג קראטה? היית ילד אלים?'", הוא משחזר. "אמרתי לו: 'זרקתי כיסא פעם על ילד, לא יודע, הייתי הולך מכות". סיפרתי שהלכתי לטיפול פסיכולוגי סביב היציאה מהארון, ושאני מגיע משפחה דתית".
איתמר סיפר שיושבי הוועדה התעמקו בחלק זה של דבריו, והמטירו עליו שאלות רבות בנושא. "חלק מהשאלות שלהם היו מה תפקידי במיטה, ברמה הזאת", הוא נזכר בקושי. "יצאתי מהוועדה, חזרתי לאוטו ואני לא מסוגל לנהוג, אני פשוט לא מפסיק לבכות, בוכה כמו שלא בכיתי בחיים שלי. הרגשתי שחוללתי, באמת. כתוב לכם שהייתי צלף בסיירת נח"ל. איך עכשיו זה קשור ליציאה שלי מהארון, לחיי המין שלי?".
את מסכת הייסורים שאיתמר נאלץ לעבור במשך חמש שנים מול משרד הביטחון עוברים אלפי הלומי קרב בשנה. ועדות שפותחות את הפצעים מחדש, מחטטות בעברם, בילדותם, בתקופות שאינן רלוונטיות למה שעברו בקרב, בדיוק כפי שחווה איציק סעידיאן. במקום לעבור הליך הכרה אוטומטי ומקוצר - שכבר קיים.
ההליך המקוצר שכבר קיים
עו"ד ארז יער, שמייצג לוחמים בתביעות מול משרד הביטחון, מסביר על ההליך: כשאדם מגיש בקשת הכרה למשרד הביטחון, יש שתי אפשרויות: האפשרות הרגילה - זה שהוא נפצע, לא ברור למה, לא ברור איך, וצריך לבדוק את זה. האפשרות השנייה - "המסלול הירוק" - שאין ספק שמה שקרה לו - קרה לו בעקבות אירוע בשירות. "צריך להגיד שמי שסובל מתסמונת פוסט טראומטית לאחר השירות - ברור שלא סבל מכך קודם לכן, כי אחרת הוא לא היה יכול להיות לוחם, ולכן צריך לקבל את הטיפול ב'מסלול ירוק'", טען.
התשובה שקיבל איתמר גלזר מהוועדה הייתה 30 אחוז נכות על פוסט טראומה. "אני זוכר שחשבתי שזה בטח יהיה איזה ניצחון מוחץ, אבל הרגשתי כמו כשחזרתי מעזה: שבור, עייף, ורק רוצה לשכוח. אבל מאז שעברתי את ההכרה הזאת, עברתי תהליך שיקום יותר גדול ממה שעברתי בהרבה מאוד שנים לפני".
אחרי ההבטחות המפוצצות לחיילים שלקו בפוסט טראומה שפוזרו השבוע, אולי השלב הראשון יהיה להבין באמת את כאבם, לחסוך מהם את המלחמה השנייה, הכל כך מיותרת, ולאפשר להם להשתקם בכבוד.