בסוף חודש ינואר ב-1965, לכדו הסורים את המרגל הישראלי אלי כהן בדמשק. בדיוק באותו הלילה, בצידו השני של המזרח התיכון, אשתו נדיה חלמה בשנתה שתופסים אותו. "שבוע אחרי שנלכד הודיעו לנו שהוא נתפס – והחלום היה בדיוק באותה השעה שזה קרה", היא מספרת. "כשהוא יצא בפעם האחרונה מהבית - ידעתי שהוא לא יחזור".
בעוד כמה ימים תציין נדיה את יום השנה ה-56 לתלייתו של בעלה בסוריה. הוא היה בכיר המרגלים הישראלים אי פעם במדינה ערבית. הפעילות שלו, אמר ראש הממשלה לוי אשכול, עזרה לישראל לכבוש את רמת הגולן ב-1967, וחסכה חיים של חטיבות שלמות של חיילי צה"ל. אלמנתו המפורסמת כבר בת 85, ולקראת יום העצמאות היא מספרת בריאיון גלוי על החיים לצד מרגל, ההשפעה שלהם על הילדים – וגם על התחושות הקשות ברגעים שבהם הבינו כאן בישראל שאלי נתפס.
ההכשרה והגיחות הראשונות לסוריה
למרות שנדיה לא ידעה שהיא מתחתנת עם סוכן מוסד, מהרגע הראשון שהכירו, הזוג הצעיר התמסר להכשרתו של אלי כמרגל. העולה הצעיר ממצרים שיתף את אשתו בחלק מן הדברים, אבל לא בכול. "היה אדם שנהג לשבת איתנו שעות על גבי שעות", היא משחזרת. "לקח לנו גם את הזמן האיכותי שלנו. אלי ישב גם ולמד מפות, ומדי פעם היה בא ואומר לי 'בואי תעזרי לי, קשה לי לראות המון חומר".
התמונה המוצפנת ששלח אלי כהן מסוריה: פיתוחי היחידה הסודית נחשפים
"אלי לא אהב לא לשתות קפה ולא לשחק קלפים. זה היה ממנו והלאה", מספרת עוד נדיה. "ואני אומרת - כמה שהוא התענה בסוריה ששתה את הלגימות קפה עם כל אחד שם. ובאחת החופשות שלו כשהוא חזר לארץ, הוא היה ממשיך ללמוד כל הזמן. הוא למד, וכל הזמן יצא מהבית. מידי פעם היו גם קצת פליטות קטנות, כשנפגשנו עם בן גוריון".
"כל הזמן הבטחתי לה שאבא יבוא, והיא התחילה לא להאמין. רקיעות ברגליים על הרצפה, בכי בלילה, רועדת בין הזרועות שלי, שהאדם הזה שבא מדי פעם הוא לא אבא שלי"
אחרי לידתה של סופי, הבת הבכורה, יצא אלי לשמונה חודשים בסוריה. הוא חזר רק מדי פעם, לחופשות קצרות, כך גם אחרי הלידה של עירית, הבת השנייה. "הבדידות. בלי לספר, בלי לדבר. והיו שאלות - איפה הוא? מה את עושה? ולמה את לבד?", מספרת נדיה. "ואני הייתי זורקת אותו, ואני הייתי מתגרשת ממנו, כדי שהשכנים לא יראו ולא ישמעו".
בתקופת ההיריון עם שי, בנם השלישי, נדיה חשה שאלי לא סתם עוסק בסחר בנשק בחו"ל, כפי שסופר לה, אלא שיש כאן משהו מסוכן יותר. "באותה תקופה התחלתי להרגיש שזה לא הכיסוי. המבטא פתאום פה שונה מהמצרי לסורי", היא מספרת. "ואז אני אומרת לו מה אתה מרגיש שאתה מדבר סורית ולא מצרית, ואז הוא מתבלבל ומנסה להעסיק אותי".
הספקות של הילדים שגדלו בזמן שהיה בסוריה
החיים הכפולים האלה נמשכו כחמש שנים. בדירה הקטנה בבית ים – נדיה ושלושת הילדים. בדמשק – דירת ריגול שבה אלי מתחזה לאיש העסקים הסורי כאמל אמין תאבת והופך לבכיר ומקושר לשלטון, שמעביר לישראל מידע מודיעיני חשוב. בשלב הזה עירית בת שנתיים, וסופי שהייתה בת 4, כבר החלה לאבד את האמון שהגבר שקופץ מדי פעם לבקר הוא אכן אביה. "כל הזמן הבטחתי לה שאבא יבוא, והיא התחילה לא להאמין", משחזרת נדיה. "רקיעות ברגליים על הרצפה, בכי בלילה, רועדת בין הזרועות שלי, שהאדם הזה שבא הוא לא אבא שלי".
"הוא (אלי) הביא לה מזוזה, שם בתוך המיטה שלה, ואמר לה: אלוהים ישמור עלייך", מספרת עוד נדיה. "אבל שום דבר לא שכנע אותה כי עוד מעט ייקח את המזוודה והוא ייסע. והוא אמר לי שהוא יודע מתי צמחו להם שיניים ומתי הם זחלו. הוא היה נדבק לאימהות עם עגלות בסוריה והיה שואל אותן בנות כמה ילדיהם. אז הוא תיאר שסופי נראית בגודל הזה ועירית נראית בגודל הזה".
בפעם האחרונה שבה הוא יצא לשליחות האחרונה, את לא רצית שהוא יצא.
"כשהוא יצא ידעתי שהוא לא יחזור. הוא יצא על אף התחנונים. ולא עוברים כמה שבועות, חודש וחצי, הבנו שהוא נתפס. אני חלמתי שהוא נתפס, שבוע ימים אחרי כן, באו להגיד לי שהוא נתפס באותו היום שנתפס באותו השעה שחלמתי עליו".
"אלי רוקן את הסורים, כמעט נהיה שר"
עד היום לא פורסם כיצד נתפס אלי כהן. הוא עונה, נשפט במשפט ראווה, ולבסוף נתלה בכיכר העיר בדמשק. "הביאו לנו טלוויזיה, שאז זה לא היה קיים בכל בית", משחזרת נדיה את הרגעים הקשים. "ראינו את המשפט והיה מתח עצום. המשפט נערך 101 יום".
עקבת אחרי המשפט עד הסוף או שהעדפת שלא לראות?
"היו קטעים שלא יכולתי לראות. ולקראת התלייה לקחו לנו את הטלוויזיה כשפה ידעו מתי זה יקרה. אז לא ראיתי את זה. רק בתמונות. הסורים הרגישו שאלי רוקן אותם. אלי כמעט נהיה שר. הוא היה נכנס לכל השרים, הוא לא השאיר משהו שלא הפשיט את סוריה".
מה נתן לך את הכוחות להתמודד לצאת מזה?
"לקח לי הרבה זמן. קודם כול, לאחר שנתיים הבת שלי שהייתה כבר בת 6 אמרה לי 'אמא לכל האימהות של החברים יש שמלה פרחונית, ולך יש שמלה שחורה. אני רוצה שתהיה לך שמלה פרחונית. אז הורדתי את השמלה השחורה וקניתי שמלה עם פרחים בשבילה. אבל אלי היה נשאר איתי, לא יימחק עד שאני אצטרף אליו".
המזכרות שהחלו להופיע לאורך השנים
כבר 56 שנים היא מנהלת מאבק להבאתו לקבר ישראל, ועד אז היא מקבלת פתאום, מדי פעם, דרישות שלום מרגשות. למשל – השעון של אלי, שהוחזר לפני שלוש שנים. "אני מתרגשת זה שעון שאלי כהן ענד בסוריה", אומרת נדיה. "בסוריה זה השעון היוקרתי שקנו לו. בשביל המעמד היו צריכים לקנות לו שעון יוקרתי. אבל אלי לא היה טיפוס שחפצים כאלה ירוממו את רוחו, הוא היה אדם פשוט, זה לא שיחק בשבילו".
מזכרת נוספת מאלי הגיעה לפני כחודש, אז פורסם סרטון של אלי צועד ברחובות דמשק. נדיה אומרת שבשלב הזה אלי כבר "הרגיש שמצלמים אותו והוא הפנה את הראש שלו לזה שמצלם כאילו שכבר לא אכפת לו".
כלומר את חושבת שפה הוא כבר יודע שעוקבים אחריו?
"בטח. חיכו לו. הוא מסתכל למצלמה, הוא כאילו רואה שמצלמים אותו. רואים בהליכה שלו רפיון גוף. הידיים שלו בכיס, בחיים שלי לא ראיתי את אלי עם הידיים שלו בכיסים. יש שם ייאוש פנימי".
"אני רוצה להטביע את חותמו, שמאדם פשוט, אדם ישר, יצא ממנו אלי כהן. כל עולמו היה החיוך שלו. עוד לא ראיתי אדם שכל הזמן מחייך, בכל דבר ראה יופי"
עוד דרישת שלום קיבלה כשמשפחה יהודית שעלתה ארצה מסוריה, שיתפה את משפחת כהן על חנות שהייתה להם בשוק בדמשק, שאלי נהג לבקר אותם בה. "הוא בכוונה הלך בפסח. הוא רצה לטעום את המצה. להרגיש את החג, להרגיש את הטעם של היהדות. והוא הוא נכנס לחנות הזאת וראה אותן שהן אוכלות ואמר להן 'מה זה למה הלחם הזה, זה טעים בכלל? זה לא נראה לחם'. אז הן אמרו לו קח תטעם. הוא טעם והרגיש את החלק היהודי שבו מאותם הפירורים".
יש דברים שאת יודעת מהממשלה, מהרוסים או מהסורים שאת יודעת ולא יכולה להגיד לנו?
"כן. לא רוצה לדבר על זה".
מוזיאון אלי כהן
היום, משקיעה נדיה את כל המרץ הרב שלה בפרויקט חדש – הקמת מוזיאון אלי כהן. היא מסבירה עד כמה חשוב לה לספר לא רק על בעלה המרגל שהקריב את עצמו למען עם ישראל, אלא גם על בעלה כאדם. "אני רוצה להטביע את חותמו, שמאדם פשוט, אדם ישר, יצא ממנו אלי כהן", היא אומרת. "כל עולמו היה החיוך שלו. עוד לא ראיתי אדם שכל הזמן מחייך, בכל דבר ראה יופי. והמוזיאון הזה בשבילי זה הרבה לילדים שלו, וגם למענו. אדם שצמח מלמטה, ולא סנוור אותו לא יהלום ולא זהב לא שום דבר, אלא העם שלו סנוור אותו".
זיכרון אחד, שמבטא עבור נדיה את אהבת בעלה למדינת ישראל, הוא הרגע הזה שבו הם צפו שניהם במטס של אחד מימי העצמאות לפני שהפך אלי למרגל. "ראיתי את האור בעיניים שלו, את השמיים ואיזו מין זריחה", היא מספרת. "אלי שלי ביטא את ה'יש לנו מדינה, זה המטס שלי, של העם שלי, זה השמיים שלנו והאדמה שלנו'. הייתה חגיגה בפרצוף שלו".
"זה לא רק זיכרון בשבילו, ולא זיכרון לבני משפחתו, אלא זיכרון לעם איך להיות בן אדם ולעשות הרבה למען העם", מוסיפה עוד נדיה באשר למטרות המוזיאון. "קודם כול תיוולד בן אדם, ואז התרומות והעשייה באים. כל המוזיאון הזה זה בית ספר לציונות, לאהבה, למסירות ולחיבוק לעם הזה".
נראה, שאף שהקריבה כל כך הרבה למדינה, נדיה חוגגת את יום העצמאות ה-73 בתחושת גאווה ואופטימיות. "אני רואה ברחוב את בני הנוער והילדים עליזים, ואני אומרת שזה הניצחון שלנו", אומר נדיה. "שאף אחד לא יכול לגרש אותנו, אף שטן לא יכול עלינו. עוד אנחנו פה למען הנכדים שלנו, הנינים שלנו ועם ישראל".