שיר: הלילה בחמ"ל שלא מרפה - "הייתי רובוט"

שעת ערב מאוחרת בבסיס צה"ל הסמוך לרצועת עזה, על מסך התצפיתנית נראית תזוזה של גורמים עוינים בשטח. האירוע מתחיל. שיר טויג גרוזברג, אז עוד ילדה בת 20, קצינה מורעלת שהחלה את דרכה כמדריכת חי"ר ומבצעים, מוקפצת לחמ"ל. שיר והצוות בחמ"ל מבינים שיש מחבלים ליד הגדר ומקפיצים את כל הכוחות לאזור. שיר זוכרת כל פרט ופרט מאותו הערב, 26.3.2010. למרות שעברו כבר 11 שנים, היום היא מבינה שהאירוע הזה גם ששינה את חייה לתמיד.

הלוחמים שהוקפצו היו חיילי חטיבת גולני שתפסו קו ברצועה וירדו לשטח להתעמת עם המחבלים. שיר וצוות החמ"ל צפו בהם מהמסך בכל רגע בשידור חי, מתקרבים אל הגדר. שיר החליטה בינתיים לקצר את זמן הכוננות של מסוק הפינוי, כדי לא לקחת סיכון ומתוך הבנה שהאירוע הזה יכול להידרדר במהירות. המחבלים ככל הנראה קלטו את הכוחות ונעלמו בתוך סבך: המפקד הבכיר יצא לשטח ושיר והצוות שבחמ"ל ווידאו שהם לא זקוקים לגיבוי של כוחות שיריון או כוח רגלי שנמצא באזור.

ואז התמונה השתנתה. בחמ"ל הבחינו במחבלים מצמידים מטען לגדר ופתאום - פיצוץ. שיר והצוות שלה ניסו להבין אם הפיצוץ הוא כתוצאה מהמטען או ממשהו אחר, בזמן שמסוק החילוץ הוזעק לשטח. ברקע נשמעים בקשר הכוחות יורים אחד על השני ולאחר כמה דקות התמונה התבהרה. אחד המחבלים התרומם מול כוחות גולני מטווח אפס, וירה כדור מדוייק אל תוך הרימון של הקשר, רס"ן אלירז פרץ. שיר והצוות שלה הבינו שיש להם פצועים בשטח. 

הטלפון צלצל. על הקו אחד המפקדים הבכירים - הסמב"צית קראה בדחיפות לשיר וביקשה ממנה לדבר עם המפקד, "הסמב"צית הניחה את היד שלה על הטלפון ולחשה לי 'הוא בשוק'", נזכרת שיר ברגע שבו הבינה כי עליה להרגיע את המפקד שלה, "'אני לא מאמין שאלירז נהרג', הוא אמר לי בטלפון, 'אח שלו נהרג לפני 12 שנים ואני פשוט לא מאמין שהוא נהרג'. אני מנתקת את השיחה ומסתכלת על הסמב"צית ואומרת לה שאני מבינה. אבל אנחנו נמשיך הלאה ונסיים את האירוע".

שיר חזרה לחמ"ל וחיכתה שהחיילים יחזרו מהשטח, ובזמן הזה היא מרגיעה את הרוחות: "החיילות היו בהלם ממה שקרה, שני אנשים נהרגו באירוע הזה (ההרוג השני הוא אילן סביאטקובסקי), עוד שניים נפצעו קשה ואתה באמצע צריך או להדחיק את מה שקרה ולהמשיך לתפקד - או לעכל את זה נורא מהר".

אלירז פרץ‎ ואילן סביאטקובסקי‎
אלירז פרץ ואילן סביאטקובסקי ז"ל

"לקבוע אם בן אדם ימות או יחיה, זה חצי אלוהים"

רק אחרי שנגמר האירוע וכל הפרטים התבהרו, שיר התפנתה לחשוב על מה שעבר עליה. "היינו באמצע האירוע, ואני מנתקת וזה נותן לך כאפה כי אנחנו חייבים להתנהל שם כמו רובוטים ולהתייחס לאנשים כמספרים ולאירוע בקור רוח שהוא מטורף, כי אין רגשות, אי אפשר לתת לרגשות להיכנס כי אז אתה לא יכול לתפקד", היא מוסיפה, "ופתאום את מבינה שיש משפחה ואימא שנהרג לה עוד בן וזה שורט אותך".

שיר התחילה את השירות שלה כמדריכת חי"ר של נגמ"שים אך החלום שלה היה לתרום יותר - בתפקיד שהכי קרוב ללוחמים בשטח. היא יצאה לקצונה ועברה מהדרכה למבצעים, הספיקה לשרת בתפקיד הזה במבצע "עופרת יצוקה" ולתפוס את גזרת צפון הרצועה. במסגרת התפקיד שלה היא הייתה אחראית על חדר המלחמה ועל הסמב"ציות. היא ראתה כל מה שקורה בגזרה שלה ודאגה לאנשים בשטח. התפקיד שלה כלל בין היתר הקפצת מסוקי פינוי, תאורה וכוחות שיריון: "תביני כמה כוח היה לי כילדה בת 20 שמנהלת אירוע טרור ואת אחראית להכול. לא משנה מה קורה, את לוקחת את האחריות לתוצאה של הדבר הזה עלייך, כי התפקיד שלך הוא לדעת להביא או לא להביא את הדברים שהם צריכים לאירוע בזמן".

שיר טוויג, לוחמת הסובלת מפוסט טראומה
"כמה כוח היה לי כילדה בת 20 שמנהלת אירוע טרור". שיר טויג

שיר השתחררה מהצבא בשנת 2011 אך המשיכה לשירות מילואים. במבצע צוק איתן כבר סגרה 42 יום כמנהלת לחימה באוגדת עזה. באחד מימי הלחימה האחרונים ברצועה בזמן המבצע, נותק הקשר עם הלוחמים. ולמרות שביקשו ממנה להמתין עד שהתמונה תתבהר, שיר החליטה להזניק את מסוק החילוץ באותו הרגע ולא לחכות להפתעות. כשהמסוק הגיע ללוחמים, התגלה שיש במקום פצועים רבים שלא ידעו עליהם קודם - וההחלטה שלה לשלוח באופן מיידי את מסוק החילוץ כנראה הצילה רבים מהם.

"זה לא ממקום הרואי של להגיד 'איזו גיבורה הייתי', אלא באמת הבנתי שיש צורך מיידי ופעלתי כמו שלימדו אותי", היא נזכרת. "אבל כבר אז הבנתי את הכוח שהיה לי, שזה דפוק לגמרי. ההחלטות שאני מקבלת באותו הרגע זה לקבוע אם בן אדם ימות או יחיה, זה חצי אלוהים, או שהוא יהיה עם נכות גדולה יותר. ובתוך הדבר הזה מי חושב בכלל על האנשים, על המשפחות? באותה התקופה כשעברתי על פני טלוויזיה שמספרת על פצועים או הרוגים  זה לא דיבר אליי, כי אני התעסקתי רק במספרים וקיוויתי ששם המשפחה שאני אשמע הוא לא של מישהו שאני מכירה".

אחרי מבצע "צוק איתן" שיר למדה ראיית חשבון. אך החווייה האקדמית שהיא כל כך חיכתה לה לא התקדמה כפי שהיא קיוותה, "ניסיתי ללמוד למבחנים ולא הצלחתי - לא הייתי מרוכזת, הרגשתי שהחדות שהייתה לי ושכל כך אפיינה אותי נעלמה". שיר לקחה הפסקה וטסה לתקופה לברלין לנסות לסדר את המחשבות, אך גם זה לא עזר.

"אני לא מתעסקת בפלאשבקים, לא מתעוררת בלילה מצעקות, לא מזיעה, אין לי תסמינים שהיו אמורים להדליק לי נורת אזהרה. אז לא הצלחתי לזהות את זה, אבל את יודעת שעברתי משהו טראומטי", היא מוסיפה, "בגלל שלא חוויתי תסמינים אני משכנעת את עצמי שזה יעבור. אבל זה לא עובר. וכל מה שאני זוכרת זה שאני לא חדה כמו קודם, אני לא אותה שיר. אני לא מי שהייתי וזה נורא לדעת את זה".

שיר טוויג, לוחמת הסובלת מפוסט טראומה
"צריך או להדחיק - או לעכל מהר את מה שקרה". שיר טויג

יום אחד הגיעה למכללה שבה שיר למדה נציגה מארגון נט"ל – עמותה שעוזרת לנפגעי טראומה על רקע לאומני. הנציגה בהרצאתה דיברה על זיהוי סימנים אצל אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה. "אני שומעת את הרשימה שלה ואומרת לעצמי 'אין לי את זה ואין לי את זה, אני לא בפוסט טראומה'. אבל אני ניגשתי אליה בסוף ההרצאה ומשום מקום פרצתי בבכי ולא הצלחתי לעצור. הנציגה של נט"ל הרגיעה אותי והדגישה שהיא תדאג לי לטיפול מתאים שיעזור לי".

שיר הבינה באותם ימים שהיא צריכה עזרה, אך התקשתה לקבל את העובדה הזו. "אני מרגישה שאני אישה חזקה ויודעת להתמודד, מה קשור עכשיו ליווי ופסיכיאטר? מה הקשר? אני כל הזמן אמרתי לעצמי 'אני לא לוחמת, לא עברתי את האירוע הזה בשטח, אז מי אני בכלל? הם, הלוחמים, צריכים את העזרה לא אני'. ושמתי את עצמי במשך שנים מאחורה".

המשפחה והחברים חיבקו אותה באופן מיידי, אך למרות הסביבה התומכת הדרך עוד הייתה ארוכה. "אני מול עצמי לא נותנת לזה מקום. כל הזמן אומרת לעצמי 'למה נראה לך שיש לך בעיה? תצאי מהסרט שאת חיה בו'. זו הלגיטימציה שלי מול עצמי. אצל הרבה נשים שחוות פוסט טראומה, המחסום שלהן הוא עם עצמן".

שיר סיימה את לימודיה והיום עובדת כרואת חשבון ולא מתחרטת על אף שלב שעברה בחיים. "אני לא מצטערת על שום תפקיד שעשיתי - הוא פיתח אותי ונתן לי את הכלים ואת יכולת המנהיגות שלי וקידם אותי ברמות, ולא הייתי מוותרת על התפקיד הזה בחיים. אבל כן צריך לדעת שיש את הדבר הזה שנקרא פוסט טראומה גם אצל נשים ולטפל בו".

 

עדן: "הייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון"

אזעקה שאורכה 5 שניות בודדות הופעלה בבסיס הסמוך לרצועת עזה. בזמן הזה עדן הירשפלד וחבריה החיילים היו צריכים לרוץ ממקומם לבטונדות או למכולות הקרובות אליהם שפזורות ברחבי הבסיס. פיצוץ חזק של נפילת רקטה נשמע בשטח הבסיס ופגע באחת המכולות. עדן שכבה עם הידיים על הראש, רעדה וחיכתה שהזעם יעבור. ואז הגיעה עוד אזעקה. הפיצוץ הבא כבר פגע במכולה שהייתה קרובה למיגונית שבה הסתתרה עדן והיא התעלפה. "הייתי מרוסקת לגמרי, לא הצלחתי לנשום", משחזרת עדן את הרגע ששינה את כל חייה. לאחר שהאזעקות פסקו, ביקשו בכריזה מכולם להתפנות מחשש לפגיעה נוספת אך עדן הרגישה כי היא איננה מסוגלת לזוז. לבסוף פרמדיקים פינו אותה משם.

אלו היו החודשים הראשונים של עדן בצבא כמפעילת האמר קרבי ולא כך היא דמיינה אותם, "הנפילה הייתה מאוד צמוד אליי ומאוד השפיע עליי הרעש, הבום, ההיסטריה מסביב. לא ידעתי מה מקומי, והסתובבתי עם תחושה שאין לי כל כך מה לעשות והרגשה של חוסר ודאות של מתי זה שוב יכול לקרות. לא היה לי מה לעשות עם זה חוץ מלרוץ ולהתפלל שהכול בסדר".

עדן לא הצליחה להמשיך לתפקד ומהר מאוד שלחו אותה מהיחידה להיפגש עם קב"ן – אך היא הרגישה שהיא לא מוכנה עוד לדבר על מה שמפריע לה. ואז הגיע מבצע "צוק איתן". בגלל הטראומה שהיא עברה, עלתה השאלה אם זה יהיה נכון לאפשר לה לנהוג בשטח. הלחץ מהמבצע, שלווה באזעקות נוספות בכל יום וחוסר האונים שהרגישה, עשו את שלהם ונחקקו בנפשה. "האירועים מהמבצע פוגשים אותי כל יום", היא משתפת, "כל דבר מקפיץ אותי, אפילו רכב או אופנוע שנוסעים מחוץ לבית שלי. יש הרבה פלאשבקים ממקרים של אזעקות שקרו בזמן שהייתי בשטח פתוח, נשכבת על הקרקע ומתפללת שיהיה טוב. אלה רגעי אימה של ממש".

"אני סטודנטית ומכל רעש הלך לי כל השיעור. גם אם לא חטפתי התקפי חרדה, אני לא מצליחה להתרכז וחושבת רק על הבום", מוסיפה עדן. היא נזכרת באירוע שבו החלה לעבוד במסגרת עם ילדים: "שם ידעו שיש לי פוסט טראומה, זה לא משהו שאני מסתירה, למדתי לא להתבייש בו. הלכנו עם הילדים לטיול ליד הר מרון והייתה אזעקה מהבסיס ואני נכנסתי להתקף חרדה. נפלתי על הרצפה מול הילדים ולקח לי זמן עד שהצלחתי להרגיע את עצמי. זו סיטואציה לא נעימה, במיוחד כשאני אמורה להיות האחראית וצריכה לדאוג להם ובסוף זו שצריכה שידאגו לה".

עדן הירשפלד, לוחמת הסובלת מפוסט טראומה
"האירועים מצוק איתן פוגשים אותי כל יום". עדן הירשפלד

לעדן לקח ארבע שנים עד שהחליטה לשתף אחרים בגיהנום הפרטי שלה. "זה קרה כשיצאתי למסע 'בשביל המחר' עם אנשים אחרים שעברו אירועי לחימה. נסענו לרומניה וזה עשה לי כל כך טוב – האנשים, המפגשים והשיתוף. כואב לי שנשים לא מדברות על זה מספיק. גם אם הן לא נכנסו פנימה, ממש לעזה, הן לקחו חלק באירועים קשים, אבל השיח בנושא הוא נורא גברי. נשים סובלות מאותן השלכות, כמו קושי להחזיק עבודה או מערכת יחסים".

ההתמודדות עם הסביבה והציפיות החברתיות הייתה לא קלה, בלשון המעטה. "היה החשש הזה שיבואו ויגידו לי 'את אישה, מה כבר עשית? זה לא שהיית לוחמת בקרקל, היית תומכת לחימה, מה כבר קרה שאת תובעת'. יש הרבה גברים שאומרים 'מה, לא היית קרבית? מה, היית בשטחי כינוס?' ואז אני מסבירה שזה נפל ממש לידי. אם לא נהרג לך חבר מול הפרצוף, זה אומר פחות? זה כל כך לא נכון. פשוט הייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון".

עדן הירשפלד, לוחמת הסובלת מפוסט טראומה
"הייתי מרוסקת לגמרי, לא הצלחתי לנשום". עדן הירשפלד

נעמה: "לגברים מותר לסבול מפוסט טראומה. לנשים לא"

את השירות הצבאי שלה העבירה נעמה הרו במגדל תצפית על גבול עזה. במשמרות של 8-16 שעות מול מסך תצפית וקשר ישיר עם הכוחות בשטח. היא הוכשרה לזהות את כל סוגי האיום מעומק השטח כולל סוגי הרקטות, הפצמ"רים ואיום המנהרות. כבר בשבוע הראשון בשירות שלה במוצב, נפל סמל ראשון נדב רוטנברג ז"ל בהיתקלות עם מחבלים.

ואם הטראומה הזו לא הספיקה לילדה בת 18, בערב ראש השנה בשנת 2011 נורה טיל RPG לעבר הגבול ופספס את החדר בו ישנה ב-15 מטר. לאחר מכן נורה מטח של פגזים לעבר מגורי החיילים ונעמה, שהתעוררה בבהלה משנתה, רצה למרחבים המוגנים במוצב וגילתה לתדהמתה ששניהם היו נעולים - מה שהעצים את הבהלה והפחד. 

נעמה לא נתנה לאירועים הקשים הללו לעצור אותה. היא המשיכה את השירות הצבאי וסיימה שנתיים וארבעה חודשים של שירות בגבול עזה. רק שנים לאחר השחרור, בערב שגרתי שבו נורו זיקוקי דינור קרוב לבית הוריה, היא נכנסה להתקף חרדה והבינה שהיא סובלת מפוסט טראומה. באותו היום היא היא הבינה שהיא זקוקה לטיפול.

"החלק הכי קשה עבורי הוא התגובות של הסביבה", מסבירה נעמה, "בעיקר גברים, לעובדה שאני אישה שסובלת מפוסט טראומה. עולם הדייטים לבחורה עם פוסט טראומה הוא נוראי. אין מודעות לנושא, אין לגיטימציה. גברים היו לוחמים אז 'מותר' להם לסבול מפוסט טראומה. לנשים לא".

נעמה הרו, לוחמת הסובלת מפוסט טראומה
"עולם הדייטים לבחורה עם פוסט טראומה הוא נוראי". נעמה הרו

"שאלו אותי כבר בדייטים למה אני מעשנת הרבה, למה אני נראית מתוחה ולחוצה. אני לא מתביישת, אני מספרת את האמת כמו שהיא אבל התגובה של הצד השני היא לא תמיד נעימה. גם חברים קרובים שלי העירו לי כמה פעמים ושאלו למה אני משתפת בצורה כל כך מפורטת על החוויות והזיכרונות שלי ומה שאני עוברת, אבל זאת הדרך שלי להתמודד ואני מאמינה בה".

כיום נעמה מנהלת בית קפה בירושלים, אך בקרוב תסיים שם את תפקידה. "עבדתי פה כמעט שלוש שנים אבל אני לא יכולה להמשיך. הרעש פה, ההמולה, האנשים. אני לא מצליחה להכיל את זה. זה כמו טריגר רצוף להצפה של הפוסט טראומה, אז אני מעדיפה להתרחק".

נעמה הרו, לוחמת הסובלת מפוסט טראומה
"ההמולה, האנשים. אני לא מצליחה להכיל את זה". הרו בתקופת הצבא

"אף אחד לא שואל אותן מה הן עברו שם"

בנט"ל החליטו לפני כמה שנים להקים קבוצת תמיכה לנשים שחוות פוסט טראומה מזמן שירותם הצבאי, אך הם הבינו שבניגוד לגברים - שמגיעים לקבוצות התמיכה - נשים עדיין לא מגיעות והחליטו לשנות חשיבה. ביחד עם שיר פלד, מייסדת קבוצת הפייסבוק "אחוות לוחמות" ותחת כנפיה של עמותת "trauma4good", הן יצרו קבוצה של נשים פוסט טראומתיות שיעברו סדנת הכשרה להיות מנטוריות. בסוף הסדנה הן יוכלו ללוות לוחמות ותומכות לחימה שכרגע משרתות. לטופס תוכנית ההכשרה לחצו כאן.

"המטרה שלנו היא ליצור קבוצת למידה ותמיכה ברוח של אחוות לוחמות", מציינת יפעת יגר, פסיכותרפיסטית, מומחית בטיפול בטראומה וחברה בצוות הקהילתי של נט"ל. "לוחמות נחשפות בצורה עצומה לאירועים טראומתיים ואף אחד לא שואל אותן מה הן עברו שם, כי הן לא מה שנחשבות כגיבורות, וגם הן לא מחשיבות את עצמן כגיבורות. מצד אחד אנחנו שולחים אותן להיות לוחמות. אבל החוויות שלהן בשדה הקרב הן לא מדוברות והן נחשפות לא פחות מהלוחמים בשדה הקרב".

צבע אדום, אזעקה (צילום: חדשות 2)
"נפלתי מול הילדים ולקח לי זמן להרגיע את עצמי". ארכיון | צילום: חדשות 2

"הבעיה היא שהן לא מרגישות שלטראומה שלהן יש מקום", מדגישה יגר. "הן גם מרגישות שיש עליהן חובת הוכחה. כל לוחמת שנמצאת בשטח סוחבת על כתפיה את כל הפמיניזם. היא צריכה להוכיח שהיא לא פחות טובה מהגברים גם כשקשה לה, וכשהיא עוברת חוויה מורכבת היא מרגישה שאסור לה לחשוף ולהראות חולשה. כי אם אני אגיד שקשה לי, כנראה שאני מוכיחה מה שאמרו עלינו שאנחנו לא יכולות. והרבה פעמים הן מרגישות מאוד בודדות בתוך כל הדבר הזה. הפרוייקט הגדול הזה אמור לתת להן בדיוק את ההרגשה הטובה הזאת של אחוות הלוחמות ושהן לא לבד".

"חשוב לי שנשים אחרות לא ירגישו את הבדידות העצומה והבושה שחשתי במהלך חיי ולא יתפסו החלשות רק כי הן נשים", מציינת שיר פלד, מייסדת קבוצת הפייסבוק "אחוות לוחמות". לדבריה, "אחוות לוחמות ובפרט קבוצת המנטוריות ביחד עם עמותת נט"ל מובילה שינוי חברתי אדיר ומביאה את הנושא לשיח המרכזי ולמודעות".

לקריאה נוספת:

מנכ"ל משרד הביטחון: "לא צריך לחפור בעברם של האנשים בוועדות כפי שעשו עד כה"

נתניהו הבטיח לנכי צה"ל: "רפורמה לטיפול בפצועים, נכים והלומי קרב – בתוך שבועיים"

מאבק הלומי הקרב: שר הביטחון מינה את זיו שילון לעמוד בראש ועדה ציבורית

המשבר של איציק סעידיאן: "הרגיש שסוגרים לו את הדלת בפנים"

מחדל הטיפול באיציק סעידיאן: התנהלות משרד הביטחון וההודעה שהובילו לאסון

מאות נכי צה"ל מול משרד הביטחון: "נמאס לנו להתחנן"

מפגינים נגד משרד הביטחון פרצו לתוך תחומי אגף השיקום

עדויות מבפנים: לוחמים עם פוסט טראומה חושפים מה קורה בתוך הוועדות