איש חיל מי ימצא? את תא"ל (במיל') משה אדרי אני מכיר שנים רבות. הקצין הבכיר והמוערך השתקם מפציעה קשה ושירת בתפקידים רגישים ומיוחדים. בדרכו לצמרת גם נפלה בחלקו ההזדמנות לזרוק אותי למחבוש, אך השבוע נפגשנו בנסיבות אחרות לחלוטין: האיש שידע קרבות ומאבקים נקרא לדגל על ידי גנץ למאבק ב"אויב" חדש לחלוטין, שאיתו הוא לא התמודד מעולם.
כשהגעתי לנקודת המפגש בגולן, הייתי עד למחזה מיוחד: קבוצת אנשים ישבה במעגל מסביב לשר הביטחון בני גנץ. במרכז הדשא ניצב שולחן עמוס בקפה ובבקלוואה. התמונה הזו חשפה את עומק השינוי שהתחולל כאן בשנה האחרונה. בפעם הראשונה יושבים ראשי רשויות דרוזים בגולן עם שר ביטחון ישראלי מבלי לחשוש ומבלי לדאוג שהתמונה תתפרסם, כך במרפסת המשקיפה אל נוף הגולן בלב הכפר בוקעתא.
רגע לפני שהמסוק נחת ולקח אותנו בחזרה לתל אביב, משך אותי הצידה אחד מראשי הרשויות הדרוזיות, צעיר נמרץ, ואמר: "אתה לא מבין את גודל הרגע, שני צדדים שנהגו שנים בחשדנות עובדים עכשיו כתף אל כתף, זו מהפכה שתקרין גם על היחסים כאן בעתיד. יש רגעים שהם משני מצב. זה אחד מהם. מעולם לא דיברנו כך פנים אל פנים עם שר ביטחון. לא העזנו".
"אתה לא מבין את גודל הרגע, שני צדדים שנהגו שנים בחשדנות עובדים עכשיו כתף אל כתף, זו מהפכה"
מה שאיפשר למפגש הייחודי הזה להתקיים הוא פרויקט "אנשי חיל", וכמו מי שעומד בראשו הוא נשאר עד עתה מאחורי הקלעים, אבל הביא למהפכה של ממש בשטח - בבלימת הקורונה. תא"ל אדרי הוא האחראי על הפרויקט: הוא עומד בראש האגף לאמצעים מיוחדים במשרד הביטחון, והוא מוגדר גם כ"עוזר השר להתגוננות".
מהפציעה הקשה - לפיתוח החיסון הישראלי
אדרי, שעוזר לשר הביטחון בנושאים בעלי חשיבות עצומה, ביצע שורה של תפקידים מיוחדים בחיל האוויר - חלקם מאוד מסווגים ורגישים. משם עבר לאגף החשוב במשרד הביטחון, שלדברי בכירים "אחראי שגם עוד 50 ו-70 שנה יהיה קיום למדינת ישראל". אדרי אחראי בתפקידו בין היתר גם על המכון הביולוגי ופיתוח החיסון הישראלי "ברילייף", שנמצא בימים אלה בשלבי ניסוי.
הוא החל את הקריירה הצבאית בגולני ופיקד על כוחות במהלך הלחימה בביירות במלחמת לבנון הראשונה. דרכו לצמרת כמעט נעצרה ברגע אחד, בספטמבר 1984, כאשר נפצע באורח קשה בתאונת אימונים וידו השמאלית נקטעה. הוא חשב אז שהקריירה הצבאית שלו חוסלה, אך השתקם במהירות והתקדם לתפקידים נחשבים מאוד: פיקד על טייסת בבית ספר לטיסה, על יחידת החילוץ והפינוי 669 וגם פיקד על כוחות האוויר המיוחדים של חיל האוויר, ובכך היה אחראי לפעילות מיוחדת בשטח ישראל וגם מחוצה לו.
על אותו היום של הפציעה הקשה הוא לא מרבה לדבר, אך בריאיון לביטאון חיל האוויר לפני כמעט 18 שנה הוא נזכר כיצד נפגע ממטען שהתפוצץ לפני הזמן. "בתחקירים שאחרי התאונה התברר שהמסוק הגיע די מהר, אבל לי זה נראה כמו נצח", שחזר אז. "כשהוא סוף-סוף המריא שכבתי בתוכו, לא מרשה לעצמי להתעלף, לא מרשה לעצמי למות, יודע שאני נפרד עכשיו מהשטח, מהפלוגה ומהחלומות שלי על קריירה צבאית".
באותו תרגיל, האימון האחרון שלו כלוחם חי"ר, הוא הפעיל מטענים שהיו אמורים לדמות פיצוץ של מטען צד. אחד מהם התפוצץ באופן מיידי וללא ההשהייה - בידו של אדרי. "מיד עם משיכת המצת אני התפוצצתי, וכמובן שהלוחמים שעליהם פיקדתי היו בטוחים שהפיצוץ הוא חלק מהתרגיל, והמשיכו להסתער ולהתרחק מהאזור, בהתאם לנהלים", סיפר אז.
"אני זוכר שהסתובבתי 360 מעלות והתחלתי מיד לבדוק את עצמי. זה מין אינסטינקט כזה שקשה מאוד להסביר אותו - אתה מתחיל לבדוק את עצמך, לוודא שהכול בסדר. ופתאום אני מגלה שיד שמאל חסרה. שיש לי רק יד ימין". במהרה התברר שהאפוד הגן עליו ומנע פגיעת חזה קשה, ושעון המתכת שענד גרם לכך שרק כף ידו נקטעה ולא הזרוע כולה: "השעון שלי שבר את גל הניפוץ, כך שכף יד שמאל נקטעה בדיוק מתחתיו. פגיעה מקומית, נקייה, זו הפגיעה שלי".
הוא פונה על ידי יחידת 669, שעוד אותו היום לא הכיר בכלל - ובהמשך הפך למפקדה. רק כשהגיע לבית החולים הרשה לעצמו להתעלף, לדבריו. פקידת המבצעים מהגדוד מיכל, ששהתה לצידו בבית החולים, הפכה לימים לאשתו. את השיקום שעבר באותם ימים הוא הסביר כך: "הייתי בן 22, כל החיים לפני, וידעתי שאני חייב להתגבר על הכאב הזה. לומדים לחיות עם זה".
המהלך שהפך את המפה מאדומה לצהובה-ירוקה
36 שנים אחרי אותו יום - 36 שנים שבמהלכם המשיך כאמור לשרת ולתרום למערכת הביטחון בדרכים ייחודיות - הוא הגיע שוב למצב מאתגר. בלית ברירה, על אדרי הוטלה המשימה להרים פרויקט ייחודי ומציל חיים - "אנשי חיל" שמו. מטרת הפרויקט: למנוע התפרצות ולסייע לאוכלוסייה במקום שבו הממשלה לא הצליחה לעשות זאת. הפרויקט הפך את מפת הרשויות בישראל מאדומות לכתומות, צהובות ובסוף גם ירוקות בתוך חודשים אחדים.
פרויקט "אנשי חיל" נועד לסייע לרשויות המקומיות להתמודד עם התפרצות הקורונה על ידי סיוע בכוח אדם ייעודי, בהקמת מלוניות בידוד והחלמה, בתמיכה במזון למבודדים ובהסברה לאוכלוסיות מיוחדות. הפרויקט החל להתגלגל יחד עם אנשי פיקוד העורף, משרד האוצר, משרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד הפנים. אחד ההישגים של אדרי הוא עצם העובדה שהצליח לרתום את כל הגופים האלה יחד.
מאחורי המהלך נמצאת ההבנה שראשי הרשויות הם הכוח שיכול להוציא לפועל את המבצע הזה, במקום שבו הממשלה כשלה. המנהיגות המקומית במאות הרשויות ברחבי הארץ מכירה את השטח, את הבעיות והצרכים של האוכלוסייה. עם כניסת אדרי לתפקיד הוא גילה שמרביתן אדומות ונמצאות במצב חירום מול מגפה משתוללת.
כדי להגיע לנקודת מפנה מול הנגיף, נבנה יחד מענה שלם למאומתי הקורונה: בידוד בבית וגם מעטפת רווחה, הסברה ותמיכה מנטלית לכל אחד ואחד. מתן סיוע בבידוד בבית – מחלוקת מזון, משחקים וסידורים שונים ועד התמודדות מול בדידות וקשיים רגשיים. האתגר הראשון שהתגלה הוא הוצאת החולים מהקהילה, ובמגזרים כמו הציבור הערבי והחרדי זה נתקל בהתנגדות ובקושי.
תפנית - בשמינית מתקציב המלוניות
גם בנושא ההסברה נקטו אנשי הצוות בדרכים שונות: כך למשל בבית שמש, שם אין שימוש נרחב בטלפונים חכמים ואינטרנט, פיזרו כרוזי הסברה באמצעות רחפנים. באמצעות הרשויות המקומיות גויסו 1,000 רכזי אזורים כשכל אחד מהם מקבל כמה בתי אב תחת חסותו ומעכשיו הם "ילדיו" לתקופת הבידוד. הרכז הוא זה שאחראי עליהם למזון, לטיפולים ולסידורים ולכל מה שהם צריכים בתקופה הזו - "רק שלא ייצאו החוצה".
והמאמצים הניבו תוצאות בשטח. הרכזים טיפלו ביותר מ-90 אלף בתי אב ב-313 יישובים, ערים ורשויות מקומיות – כחצי מיליון בני אדם. ההבדל בין מפת היישובים האדומה לפני תחילת הפרוייקט לבין המפה כיום - שרובה ירוקה או צהובה - עוזר להבין את גודל המהפך. "זה הוביל לשינוי, ירדנו דרמטית בצבע האדום והתחלנו לראות על המפות את הצבע הכתום והצהוב ואז גם הירוק", מתאר אדרי, "תאר לך מה היה קורה בארץ אם התוכנית הזו לא הייתה מצליחה, מה היה קורה לתחלואה כאן".
עלות הפרויקט שתואר כאן מסתכמת ב-120 מיליון שקלים. לשם השוואה רק פרויקט המלוניות עלה למדינה 970 מיליון שקלים. במבחן התוצאה, הפרויקט מצליח לסייע לרשות באופן רצוף ולאורך זמן. המנגנון שהוקם עוקב אחר מצב התחלואה ומקיים דיון חיתוך מצב כל שבוע כדי לתת מענה מדויק, שלא מתבזבז למקומות לא אפקטיביים ומאפשר שליטה והתמודדות עם מגפה מורכבת ומתפתחת.
"תאר לך מה היה קורה בארץ אם התוכנית הזו לא הייתה מצליחה, מה היה קורה לתחלואה כאן"
תא"ל במיל' משה אדרי
השבוע התקיים בפיקוד העורף דיון הערכת מצב עם שר הביטחון בני גנץ, כשעל הפרק עמדה שאלת היערכות ישראל לחיים בצל הקורונה. עכשיו, כשהתחלואה מתחילה לרדת והחיסונים נותנים את אותותיהם, צריך להתחיל לתכנן את אסטרטגיית היציאה לשגרה המאתגרת: כמה לפתוח את נתב"ג, האם לאפשר למשפחות לחגוג יחד את סדר הפסח וכמה אנשים ניתן להזמין לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות.
שר הביטחון מתעקש למצוא כל דרך להשאיר את בתי הספר פתוחים, תחת בדיקות קורונה לילדים מדי שבוע וצוותי חינוך מחוסנים. מנגד, הציבור מגיע לרגע הזה עם חוסר אמון כלפי החלטות ההנהגה ועם מנטליות ישראלית של "יהיה בסדר". והדבר מקשה על היכולת לשמור על ההנחיות ולהביא לדעיכת המגפה.
המערך של "אנשי חיל" הוכיח שיש דרך להתמודד, וזהו מודל שאפשר לאמץ גם לאירועי חירום גדולים אחרים. בניגוד לאמירת ראש הממשלה ש"הקורונה מאחורינו", אנחנו נחיה עוד זמן רב בצידה. המנגנון שהקים תא"ל במיל' משה אדרי נשמר ולא ייסגר: הפעילות שלו ברמת הרשות, יחד עם החיסונים, הם הגורמים לירידה בתחלואה. כמו קפיץ שנדרך ומשתחרר, נוצרה כאן מתוך מצוקה יכולת שניתנת להפעלה ובעלות נמוכה - והיא גם מביאה תוצאות. בהסתכלות ארוכת טווח זהו כלי שצריך שיישאר בארגז הכלים של המדינה, ואחד הדברים שהממשלה יכולה ללמוד מהצבא.