"כל יום שנהרג פה חייל, זה נמאס", "אני פה ואימא ב'ארבע אימהות'": השהייה והלחימה בדרום לבנון ("רצועת הביטחון"), משנות השמונים ועד שנת 2000, עדיין לא זכתה להכרה רשמית וגם על מספר החללים אין הסכמה גורפת. היום (שבת) ומחר מציינים 20 שנה בדיוק לנסיגה מלבנון: לאחרונה נשקלת האפשרות להעניק אות מלחמה ללוחמים, שחלקם סוחבים עד היום את הצלקות הפיזיות והנפשיות. חדשות 12 (אז חדשות 2) תיעדו את התקופה הסוערת והעקובה מדם: כך נראה ונשמע העשור האחרון של צה"ל בלבנון.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
השהייה בלבנון התחילה ביוני 1982, עם פתיחת "מבצע שלום הגליל". צה"ל נכנס ללבנון לאחר הסלמה במתקפות של ארגוני הטרור הפלסטיניים שישבו במדינה. הקש ששבר את גב הגמל היה ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, שנפצע קשה ונותר משותק. ב-1985 יצאו הכוחות ממרבית האזורים בלבנון ונפרסו ברצועת הביטחון לאורך הגבול הצפוני. בצה"ל האמינו שכך יצמצמו את ירי הקטיושות ואת חדירות המחבלים.
במשך 15 שנות השהייה בדרום לבנון שאחרי המלחמה, נאבק צה"ל בשורת ארגונים ובראשם ארגון חיזבאללה, שהתנגד לנוכחות צה"ל. שני מבצעים נרחבים – "דין וחשבון" ב-1993 ו"ענבי זעם" ב-1996 - סיפקו לאזור שקט זמני בלבד, ובהמשך התחדש ירי הקטיושות. שהות צה"ל בלבנון גבתה מאות קורבנות, והלחץ הציבורי התגבר.
בסדרת שידורים מיוחדים, כתבות וריאיונות מהשטח, סוקרו האירועים הדרמטיים ברצועת הביטחון. אותן שנים אופיינו בפעולות קומנדו, היתקלויות קטלניות, חילופי אש, מארבים ומבצעים, הפסקות אש זמניות, איומים הדדים וחששות. בתקופה, שכללה גם את אסון המסוקים, התגברה המחאה בבית וכך גם הדיונים על נסיגה בזירה הפוליטית, בצל רשימת הנפגעים המתארכת.
הכתבות, הצילומים והדיווחים מהארכיון מראים את ה"שגרה" המתוחה שאפיינה את השהייה בלבנון: בין אירועי לחימה, פינוי פצועים ("חבר'ה, אנחנו מאבדים דם!") וגם הלווייות של חיילים - ועד לדיון הסוער בשאלת המפתח: האם הצורך הביטחוני מצדיק את היקף הנפגעים או שיש לעזוב את לבנון. הוויכוח הסוער חלחל גם למוצבים ועלה כנושא שיחה בין הלוחמים בחזית, על אדמה זרה.
נאום הזעם והתוכחה לעיני האלוף
באחד הרגעים הדרמטיים שתועדו מתחו החיילים ביקורת על המדיניות בלבנון - לנגד עיניו של גבי אשכנזי, היום שר החוץ ואז מפקד פיקוד הצפון: "אתה מדבר כל הזמן על לחימה, ואנחנו מרגישים שלא נותנים לנו לפעול. יש פה ידיעות על חוליות שמסתובבות בשטח ואין לנו איך להגיב לזה, אנחנו פשוט מחכים פה ומשמשים בתור מטרה של החיזבאללה".
לוחם נוסף הצטרף לדברים ואמר: "אני חושב שפעם איש חיזבאללה פחד, היום איש חיזבאללה מרגיש גאווה. עצוב להגיד את זה אבל אני חושב שהם מרגישים גאווה להיות חלק מהחיזבאללה". דברי החיילים והמפקדים השפיעו גם על הרמטכ"ל דאז שאול מופז, שסיפר על רשמיו מהביקור בדרום לבנון לקבינט - כך דיווח אז רוני דניאל.
"מרגישים שלא נותנים לפעול, פשוט מחכים"
לוחם ברצועת הביטחון
הלוחם חנן ווקה טען אז בריאיון כי ידי הצבא למעשה כבולות: "אני חושב שהרמטכ"ל חושב כמוני, פשוט מי שקצת מעליו לא נותן לו את הגיבוי ואת האישורים למה שהוא כן רוצה לעשות". החייל איציק דריקס חשף את התסכול: "כל יום שחייל פה נהרג, זה כבר נמאס. נהיה פה ועדיין נהיה פה אבל זה כבר נמאס".
איך השפיעה המחאה על הלוחמים?
המחאה למען היציאה מלבנון, של ארגון "ארבע אימהות" וקבוצות נוספות, קיבלה ביטוי גם במוצבים וצצה בשיחות ובריאיונות עם החיילים. נועם מצלאו, לוחם נח"ל, סיפר אז: "אני פה, אחי בגולני ואימא שלי ב'ארבע אימהות'. אבא שלי לא פעיל פוליטית כל כך. אימא שלי לא אוהבת להיכנס לזה בבית אבל לפעמים היא מדברת איתנו ואנחנו מנסים לשכנע אותה שדווקא השהות שלנו חשובה פה אבל זה לא עוזר".
איתי שביט, גם הוא לוחם נח"ל, טען: "כולם פה באותו ראש, הדיבורים זה מה שקורה בעורף, לא קשור אלינו". חייל אחר הוסיף: "גם אימא שלי לא בדיוק רווה נחת מזה שאני פה אבל כבר די רגילים לזה". הלוחם גיל זמושצ'יק דחה את הטענות נגד השהות בדרום לבנון: "אני לא חושב שזה מיותר, יש לי דעה משלי".
לוחם אחר סיפר על החיים המתוחים: "יש פחד מסוים להיתקל איתם, יותר כדאי להתקיל אותם. אתה נכנס, פוקח ארבע עיניים לכל צד, לכל מקום".
"מנסים לשכנע את אימא שהשהות שלנו פה חשובה"
נועם מצלאו, לוחם נח"ל, שנות ה-90'
המחאה זלגה גם לדיווחים בזמן אמת, כשעשרות הורים הפגינו מול משרד הביטחון בתל אביב ומול בית ראש הממשלה בקריאה לסגת באופן חד צדדי. מאירה אבן-זהב, אם לחייל, הסבירה את העמדה – שהלכה וצברה תאוצה בציבור: "למה הם נלחמים? הם יהרגו עוד חיזבאללה והחיזבאללה יהרגו שוב ושוב אותם?".
עוד תהתה: "מה התכלית, מה הטעם, מה יהיה הסוף, למה אנחנו חותרים בעצם?". בין השלטים שהונפו באותן מחאות: "אסון רודף אסון בלבנון", "לצאת בשלום מלבנון", "די לדם שנשפך", "שכחו אותי בלבנון", "עד מתי", "היכונו ליציאת לבנון", "שובו בנים".
"אין סיכוי, למה הם נלחמים? מה יהיה הסוף?"
מאירה אבן זהב, אימא ללוחם, שנות ה-90'
אהוד ברק, אז עוד יו"ר העבודה ומתמודד על ראשות הממשלה, הביע תמיכה בקריאת ההורים: "מוכרחה להימצא דרך אחרת, אנחנו מוכרחים לבדוק מהיסוד גם את שיטות הפעולה המבצעיות".
לאחר מכן, ועוד לפני שנבחר, דיבר במפורש על נסיגה: "נדע מה לעשות ואיך להיערך על הגבול גם ללא הסכם". ברק הבטיח נסיגה בתוך שנה מכניסתו לתפקיד, זכה בבחירות במאי 1999 וקידם את המהלך. הממשלה אישרה את הנסיגה במרץ 2000 ובמשך כחודשיים נערכו הכוחות למהלך.
ב-23-24.5.2000 צה"ל יצא מרצועת הביטחון, קצת מוקדם מהמתוכנן. החיילים עזבו את המוצבים בשיירות ארוכות, כשהם סופגים אש מלוחמי חיזבאללה. חיל האוויר הפגיז את המוצבים הנטושים. הנסיגה הסתיימה ללא נפגעים ושערי הברזל בגבול ננעלו.
הלוחמים מחכים ליחס: "ראויים להכרה"
בתקופה האחרונה צף מחדש הדיון באותן שנים עקובות מדם, שלא זכו להתייחסות רבה ולמעמד רשמי. קבוצות ופוסטים ברשתות החברתיות, ספרים וכתבות הזכירו לרבים את אותם ימים – ואת החותם שהותירו בקרב הלוחמים.
בחודש שעבר אף הודיע הרמטכ"ל אביב כוכבי, יחד עם שר הביטחון דאז נפתלי בנט, כי "תיבחן הענקת אות רשמי ללחימה ברצועת הביטחון בלבנון" בשנת ה-80 וה-90. צוות הוקם לבחינת האפשרות, והחלה עבודת מטה.
השבוע פנתה קבוצת לוחמים לשעבר - "ועד הפעולה להכרה במלחמה ברצועת הביטחון" - לשר הביטחון הנכנס בני גנץ וקראה לו "להכיר רשמית במלחמה שהתחוללה ברצועת הביטחון" עד לנסיגה. גנץ מכיר היטב את השהייה בלבנון וגם את הנסיגה, שעליה פיקד כשעמד בראש יק"ל – יחידת הקישור ללבנון - והיה למפקדה האחרון.
במכתב ציין ועד הפעולה של הלוחמים לשעבר: "מאות מבין אחינו לנשק נהרגו במערכה ארוכה זאת, שנטלת בה חלק משמעותי כלוחם וכמפקד, אלפים נפצעו ומספר לא ידוע נפגעו נפשית בדרגות שונות – אך המשותף לכל עשרות אלפי הלוחמים שהשתתפו במלחמה הזאת הוא הגאווה על כך שהתנדבנו לשרת את המדינה שלנו כשאנחנו ניצבים בקו הראשון, מאמינים בכל לבנו שאנו מגנים בגופנו על תושבי צפון מדינת ישראל".
עוד מחתה קבוצת הלוחמים על כך שמדינת ישראל לא הרכיבה רשימת נופלים רשמית במלחמה, שנפלו בה מאות חיילים – ולא מקדישה יום אזכרה רשמי לזכרם. "כמעט 700 משפחות שכולות של אחינו לנשק שנפלו מסוף מבצע שלום הגליל ועד הנסיגה ראויות להכרה הרשמית הזאת, וכמוהן גם אלפי הלוחמים שחשים שהמדינה העלימה אותם מהזיכרון הקולקטיבי ומספר ההיסטוריה הלאומי", טענו.
עד היום מדינת ישראל לא הגדירה למעשה את שנות הלחימה בדרום לבנון, מתום המלחמה ב-1982 ועד ל-24 במאי 2000, עם השלמת הנסיגה. במרבית התקיפה שהה צה"ל ב"רצועת הביטחון"- שכללה כ-10% מכל שטחה של לבנון ומאות אלפי תושבים. לצד צה"ל לחם גם צד"ל – צבא דרום לבנון – שאלפים מאנשיו ובני משפחותיהם ברחו לישראל בשל הנסיגה והשתקעו בה.
בתקופת השהייה של ישראל בלבנון כיהנו שישה ראשי ממשלה – מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד ברק - ושישה רמטכ"לים: רפאל איתן (רפול), משה לוי, דן שומרון, אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק ושאול מופז. עוד התחלפו בתקופה זו שמונה שרי ביטחון: שרון, בגין (לימים ספורים), שמיר, משה ארנס, רבין, פרס, מרדכי וברק.
