רונן לוברסקי היה רק בן 16 כשסימן את המטרה - לשרת ביחידה המיוחדת "דובדבן". משפחתו מספרת שהיה נמוך יחסית ולעתים תכופות מבקר את עצמו שהוא אינו חזק או מהיר כמו אחרים. יום יום מהרגע שהציב את המטרה - הוא נלחם עליה, באימונים קשים ובמאמץ להרגיש שלם עם עצמו. סמ"ר לוברסקי ז"ל הספיק בחייו הקצרים להגשים את חלומו והיה לוחם מצטיין ביחידה, עד שנפל במאי 2018 במהלך פעילות מבצעית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לוברסקי היה בן 20 בלבד כשנפטר בבית החולים, יומיים אחרי שנפצע אנושות בזמן הפעילות במחנה הפליטים אל-אמערי הסמוך לרמאללה, כשבמהלכה הושלך לעברו לוח שיש שפגע בו ופצע אותו אנושות. לאחר מותו, משפחתו גילתה כי הספיק לכתוב יומן אישי שנפרש על פני עשרות מחברות ופנקסים - כתבים שתיעדו למעשה את המלחמה שלו בדרך להגשמת המטרה שהציב לעצמו.
בשנתיים שחלפו מאז שמת, בני משפחתו של סמ"ר לוברסקי ז"ל מעיינים בכתביו מפעם לפעם ונחשפים לעוד צדדים באישיותו ובמחשבותיו העמוקות של יקירם שנפל. בכתבה מיוחדת זו לזכרו, כל אחד מבני המשפחה בחר להקריא מול המצלמה קטע או שניים מתוך הכתבים המשרטטים יחד את דמותו של מי שנודע כחלל הראשון של יחידת דובדבן בפעילות מבצעית.
"להקיא ולהמשיך עד שאתה מת"
הקטע הראשון שבחר להקריא אחיו של רונן, אריק לוברסקי, נפתח במילים "אימון די גרוע" ומספק הצצה למחשבותיו של רונן לאחר אימון כושר קרבי אחד, אז כשעוד התכונן לגיוס הצבאי באימוני כושר במהלך התיכון:
"אימון די גרוע. התעייפת מהר,
כאבה לך הבטן, הפה היה יבש,
והתרכזת רק בזה- אסור! צריך
להמשיך, להמשיך, להמשיך, להמשיך
ולסיים את זה כמה שיותר מהר.
להקיא ולהמשיך עד שאתה מת.
אתה רואה שחור? תמשיך. לא להיות כמו כולם. אם הם עושים חלש ונחים
ועושים לעצמם טובה, אתה יותר טוב מזה. אתה עף על זה, אתה יכול".
"היסודיות שלו הייתה אקסטרה", תיאר אריק את אחיו בשיחה עם N12. "אז איפה שכבר אין לי כוח ואני רוצה לחפף לפעמים, אני אומר לעצמי לא - אני לא יכול לחפף פה עכשיו. אני זוכר כשעשיתי פסיכומטרי, במבחן עצמו אמרתי לעצמי אני עושה פסיכומטרי בשביל שניים. הוא לא היה מוותר עכשיו, אני חייב לתת שם גז".
"להעיר לאנשים, גם אם הם החברים הכי טובים שלך"
על קברו של רונן בחרה המשפחה לחקוק את השאלה "כמה נתת השבוע מעצמך". השאלה הזו לקוחה מדפי היומן שכתב מאוחר יותר, כשכבר שירת ביחידת דובדבן. את השאלה הזו לא הפנה רונן למישהו אחר, אלא קודם כל לעצמו.
"נקודה למחשבה: להתחיל להעיר לאנשים גם אם הם החברים הכי טובים שלך
ולתת להם בראש למרות שהם יכולים אחר כך לשנוא אותך ולהגיד שאתה צהוב
להתחיל לצעוק ברצינות,
להשקיע יותר בלעשות ולעשות בנוסף כרגיל.
לעשות עם עצמך חושבים כל סופ"ש,
או כל יום מה נתת השבוע,
כמה נתת השבוע מעצמך,
כמה ניתן לשפר ומה ניתן לשמר.
לא לזלזל במקום שאתה נמצא בו,
יחידת דובדבן
בקורס לוט״ר שלא כל אחד בצה"ל זוכה לעבור"
"כל העבודה הפנימית שלו, למה היא מכוונת? לתת את זה לאחרים, לא לשמור את זה לעצמו", הסבירה אמו, אלנה קניז'ניק. "הוא היה דואג לצוות, חשב איך אני גורם להם להיות יותר טובים, איך אני רואה אותם מוצלחים יותר. זה המסר העיקרי, לראות את העולם עולה יחד איתו, את כל הסביבה שלו, אותנו, איפה שהוא היה, איפה שהוא שפך את הלב שלו, את האהבה שלו, את האור שלו - ודרכו את השפע שבא משם".
אחיו אריק ביקש להדגיש כי גם אם רונן היה עסוק בביקורת עצמית תמיד, הרף שהציב מחייב גם את מי שהכירו אותו או שומעים את סיפורו. "אם לא הוא דורש את זה בפירוש, אז כל מה שעולה מהדמות שלו דורש את זה בפירוש", הוא אמר, "שאנשים יהיו טובים יותר, ישימו לב לחברים שלהם, יהיו יסודיים יותר, לא יזלזלו, יהיו מקצועיים במה שהם עושים".
"למנוע כמה שיותר שמות שיתווספו על הקיר"
לאחר נפילתו נטמן רונן בהר הרצל. במהלך השירות הצבאי, הוא ביקר במקום ואף כתב על כך ביומנו. הוא לא חשב שיגיע לשם, אלא דאג איך ימנע מאחרים להגיע לשם. את המכתב הזה בחר להקריא אביו, ולדימיר:
"בסוף בחלקה החדשה שם היה הכי קשה,
לראות הרוגים ששמענו עליהם והכרנו
היה לי קשה לראות תאריכי לידה
שמאוד קרובים לתאריך של אריק
עוד מקודם עברנו באנדרטה לנפגעי פעולות האיבה.
שם ראינו קיר ריק
שמיועד לשמות הנפגעים העתידיים.
ופה הבנו למה אנחנו קרביים ולמה ביחידת דובדבן
למנוע כמה שיותר שמות שיתווספו על הקיר"
ההתמודדות של רונן הייתה לא רק להגיע להישגים, אלא גם לשלווה פנימית שבאה לידי ביטוי במכתב שבחרה להקריא אמו:
"להיות רגוע מבפנים ואז גם בחוץ יהיה רגוע
אני רונן לוברסקי ראוי וזכאי
לחיים מוצלחים ומאושרים.
אני רונן לוברסקי מקבל את עצמי כפי שאני. אני רונן לוברסקי יכול לחשוב
בשיקול דעת ולהתמודד בהצלחה
עם האתגרים שעומדים בפניי.
אני רונן לוברסקי אוהב
ומקבל אהבה אמפתיה וכבוד.
אני רונן לוברסקי אדם בעל דעות, זכויות ורעיונות ששוות בערכן לאלה של כולם.
יש לי הרבה מעלות ותכונות
אופי החביבות עליי"
"פה בכל הכתבים שאנחנו קוראים עכשיו", הסביר אביו, "כולנו מזהים את המסרים שכל אחד מאיתנו אי פעם ניסה לשדר לו אז, מסתבר שהוא קלט הכל. ממש יש קטעים שאני מזהה את השיחות שלי איתו".
"נכון, אתה חושב להגיע למקומות גבוהים, יש לך מטרה, אבל מותר לך להיות בן אדם", הבהירה אלנה את המסר שגם העבירה לבנה בחייו. "לדעתי הוא עבד על זה יותר קשה מלהגיע למטרות הגבוהות של לעשות ולהשיג ולהגיע. הקטע הזה של להרפות ולתת לעצמו מחמאות, לדעתי זה היה יותר קשה בשבילו".
"אתה כאן עד הסוף או שאתה פורש"
בדף יומן נוסף שהותיר אחריו, ציין לעצמו רונן שהוא צריך להפסיק להגיד לעצמו שהוא לא טוב. בני משפחתו סבורים כי בסיום ההכשרה בדובדבן, כשכבר היה לוחם ביחידה, הוא הגיע לשקט נפשי והחל להרגיש שיש לו מקום:
"תפסיק להגיד לעצמך שאתה לא טוב, גרוע, חלש, לא מספיק טוב. תתחיל לחשוב חיובי
אין פחדים, יש התרגשויות, אתה מתרגש, תחליט כבר- אתה כאן ואתה מסיים
ואתה כאן עד הסוף או שאתה פורש, אתה מחליט לסיים אז אתה מסיים"
שנתיים אחרי נפילתו, הקשר של בני משפחת לוברסקי עם יקירם השתנה, אך לא נעלם. הם מספרים כי המסרים שהותיר אחריו וגם הוא עצמו עדיין נוכח בחיים. "כשמתחברים למקומות גבוהים יותר אז לא יכולים להיות עצובים", הסבירה אמו אלנה. "זו הייתה ברכה לגדל ילד כזה עשרים שנה, אמרתי את זה תמיד למורות שלו. עכשיו כל פעם שאין לי כוח לעשות משהו - המסרים שלו, שאין מקום לתירוצים, אומרים לי שאני חייבת. ואני עדיין אומרת לו כמו בחיים - אמא אוהבת".