קרועים בין זהויות: עשרים שנה ליציאת צה"ל מלבנון, יחד עם החיילים ששבו הביתה הגיעו אז לישראל גם מאות משפחות שלחמו בצבא דרום לבנון, לוחמים בחסות צה"ל. גם שני עשורים של חיים מדרום לגדר הגבול לא הביאו להם ביטחון או יציבות. חלקם חיים בדלות ועוני, ובני הדור השני והשלישי מתקשים להשתלב - כשהם קרועים בין שתי זהויות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
את יום ההגעה של צה"ל לעין קנייא בתחילת מבצע שלום הגליל ב-1982 מוניר זוכר במדויק. המציאות החדשה והברית שנקשרה עם תושבי דרום לבנון - קבעו את גורלו. שנים קצרות לאחר מכן, הוא התגייס ללחימה בשורות צד"ל. כשצה"ל סיים את השהות הארוכה בלבנון לפני 20 שנה - גם מוניר יצא איתו, ועבר לגור בישראל. הוא צולם באותו לילה ארוך מוביל משאית מלאה בציוד צבאי לגבול; החיוך שהיו לו אז על הפנים לא נשאר היום.
הוא חי בסאג'ור שבגליל בבית קטן ובו שני חדרים. הוא מתגורר שם עם אשתו ושלושת הילדים, ועד לפני שלוש שנים עבד בחברת החשמל אבל אחרי אירוע רפואי נאלץ להישאר בבית. היום, הוא מתקיים מקצבה של 2,700 שקלים. "אתה יכול להסתכל. אין לנו כלום במקרר, אפילו חתיכת בשר אין", אמר. "מעדן חלבי לילד אני לא יכול להביא". למוניר לא נותרו זכרונות בכלל, כל התמונות מלבנון אבדו כמו כל מי שברח באותו הלילה והגיע לגבול רק עם הבגדים שעליו. הזיכרון היחיד שיש לו הוא תעודת ההוקרה שקיבל ממפקד החטיבה דאז – אביב כוכבי.
"11 שנים שירתי בצד"ל וחוץ מהתעודה הזו לא נשאר לי שום דבר", אמר בעצב. "נתנו לי תעודה רק לא המשיכו עם הכבוד שלה". נסיף חדד מטבריה, לחם בשורות צד"ל סיפר: "עשרים שנה אתה שוכח דברים שעברו לך בחיים, את הילדות שלי לדוגמה אני לא זוכר. אבל את הכניסה משער פאטמה לישראל ועד שהגעתי לטבריה - כל דקה אני זוכר".
את נסיף צילמנו גם לפני 10 שנים ומאז דבר לא השתנה. הוא עדיין מאבטח, רק במקום בבית מלון הוא מאבטח עכשיו מפעל לייצור אלכוג'ל. הקצבה מהמדינה נגמרה, עבר עוד עשור - והוא עדיין לא מצליח להתאושש: "עברנו גיהנום".
"נלחמנו בשביל העם הזה - אבל העם הזה לא רוצה אותנו"
6,500 תושבי דרום לבנון שלחמו בשורות צד"ל בחסות צה"ל נכנסו לישראל בחודש מאי בשנת 2000. בזמן שעבר מעל 60% מהם בחרו לשוב לביתם - החלטה שהובילה אותם לכלא הלבנוני, או לתשלום כופר לחיזבאללה. אלו שנשארו בישראל מגדלים כבר דור שני של ילדים שמעולם לא היו בלבנון, אבל גם בישראל הם לא התקבלו. "בסופו של דבר אנשים לא מבינים מה זה צד"ל", מסביר ג'ורג' חדד מטבריה. "איפה שלא תלך ותברח תישאר בעיניים של ערבים כבוגד ובעיני הישראלים כערבי ולא יותר מזה. אנחנו מקבלים את העם הזה. אנחנו נלחמנו ונתנו את הדם שלנו בשביל העם הזה. אבל העם הזה לא רוצה אותנו".
הציבור הישראלי בקושי זוכר את השהות הארוכה ברצועת הביטחון, ובמדינה אין אנדרטה אחת לזכרה המלחמה ההיא. הישראליות שמה בצד את המוצבים החודרים והאירועים הקשים וגם את בני הברית מאותה מלחמה אינסופית שכחו בישראל. פרח רסלאן מקריית שמונה סיפרה: "אין לנו שום דבר מלבנון בבית. אי אפשר להשיג שום דבר משם. כשבאנו לא היה לנו שום דבר ובאנו בלי כלום ונשארנו בלי כלום".
אבל לא כולם עזבו את לבנון מיד עם עזיבת צה"ל: פרח הגיעה לישראל רק בסוף מלחמת לבנון השנייה, אז הייתה סטודנטית בת 18 באוניברסיטת בירות. אבא שלה היה איש צד"ל שנפצע אנושות בפיגוע בשנת 1998, כשחיזבאללה שלחו קלטת ממולכדת לבסיס הצבאי בשער "פאטמה" בגבול עם ישראל. את הפיצוץ הזה הוא בקושי שרד.
אחרי המלחמה הם הבינו שהם לא יכולים להישאר בלנון והם נמלטו אל הגבול סמוך למטולה שם התחננו לחיילי צה"ל שיתנו להם להיכנס לישראל. מטרים ספורים מאחוריהם עמדו מחבלים של חיזבאללה ואיימו להרוג אותם. גם שני עשורים של חיים מדרום לגדר הגבול לא קירבו את משפחות צד"ל להשלמה עם הגורל שלהם והם עדיין מחפשים מקום בטוח ויציבות כשהם נקרעים בין הזהות הלבנונית שלהם לחיים בישראל. הבית נמצא במרחק הליכה – אבל הדרך אליו אבדה לתמיד.