יותר מחמש שנים עברו מאז הקרב ההוא בסג'עייה בקיץ 2014 והתמונות משם לא עוזבות אותו. בקרוב יחגוג איציק את יום הולדתו ה-25 ועדיין אין לו עבודה מסודרת, הוא לא לומד באוניברסיטה ולא הצליח להחזיק בקשר זוגי רציני. החברים שנהרגו, המראות שראה שם והריחות מאותו קרב לא עוזבים אותו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"רוב האנשים שבגיל שלי לא נמצאים איפה שאני, לא בפן הנפשי, כלכלי, אני מרגיש את הפערים", מתאר בגילוי לב איציק סעידיאן את מצבו. "אני מאבד 7 ממחברי תוך 3 שעות מתחילת הלחימה, ומשם אני ממשיך לעוד שבועיים וחצי בסג'עייה".
כמו איציק, יש כ-4,600 לוחמים לשעבר שסובלים מ-PTSD, הפרעת דחק פוסט טראומטית, או כמו בשם המוכר יותר – הלם קרב. הם חיילים שיצאו להגן על מדינה, נפצעו בגוף ובעיקר בנפש, אבל עכשיו כשהם צריכות אותה יותר מכל, המדינה לא מגינה עליהם בחזרה. רק כמחצית מהם מקבלים תגמולים ודמי קיום בהתאם לנכותם המוכרת. עשרות לוחמים שמתמודדים עם פוסט טראומה נאבקים מול אגף השיקום, מוצאים את עצמם במלחמת הוכחות.
"לפני ואחרי כל ועדה אתה לא חי", מספר איציק סעידיאן. "יש לך חצי שעה לספר להם מה עבר עלייך חמש שנים, אם אתה רוצה יחס תשלם לעורך דין עשרות אלפי שקלים".
אור פרידמן, לוחם גולני שנפצע במבצע עופרת יצוקה בעזה בחורף 2009: "כל הידיים של חבר שלי היו דם, כל המדים שלי היו דם, התפקיד שלי היה לפנות את החברים שלי". גם הוא סובל מהלם קרב וגם אצלו הסיוטים החלו עם השחרור מהצבא. "כל יום אני נלחם בשביל למלא את השגרה שלי, אני נלחם בשביל לא להתפרץ, בלילות אני מעיר את אשתי, מושך לה בשיער, היא חוששת – אני זה כבר לא אני".
הרבה מהלוחמים סירבו לשתף פעולה, פחדו להיחשף, אבל גם הם מתארים את אותה מצוקה, את אותה חוויה משפילה בוועדות- יחס חשדני וקשה מצד רופאים רבים, וגם הליך הבדיקה עצמו- משפיל וחודרני, ולפעמים רבות משאיר נזק קטן לא פחות, מהפציעה עצמה.
תגובת משרד הביטחון: אנו מקיימים יותר מ-10,000 ועדות רפואיות בשנה בחמישה מחוזות, והשיבוץ מתבצע אך ורק לפי כתובתם של הנבדקים. הניסיון להציג מקרים בודדים כתופעה, אינו נסמך על עובדות ועל הנתונים המצויים בפנינו. אנו פועלים כל העת לייעול ושיפור הוועדות ושמים דגש מיוחד על היחס. הטענות על חוסר אחידות ביחס למטופלים נעדרות בסיס עובדתי, ועם זאת ייבּדקו.