צה"ל הולך ומשלים את היעדים שהוצבו לו בפעילות הקרקעית בלבנון, ובישראל כבר נערכים ליום שאחרי ההסדרה. עם זאת, האופן שבו מתנהלת המדינה מעיד על התמהמהות בכל הקשור לניסיון להגיע להסכם.
כל עוד אין הסכם, צה"ל ממשיך לתקוף בלבנון כדי לשמר משא ומתן תחת אש. ברגע שיהיה הסכם, שני דברים מרכזיים צריכים להתרחש: לא תהיה נוכחות של חיזבאללה מדרום לליטני וכוח אכיפה רב-לאומי, כולל צבא לבנון, יוודאו שהמחבלים לא יהיו שם.
במקביל, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול במקרה של הפרת ההסכם. ישראל, לפחות בשלב הראשון, לא תאפשר חזרה של תושבי דרום לבנון המתגוררים סמוך לגדר הגבול לבתיהם, כל עוד תושבי הצפון לא יחזרו. צה"ל עדיין ישמור כוחות מתוגברים להגנה על קו הגבול וגם לצורך שמירה על תחושת הביטחון של התושבים.
ישראל גם תקפיד למנוע התעצמות של חיזבאללה ולמנוע הברחות נשק - בגבול לבנון-סוריה, דרך הים ובמטוסים. כל הברחה תיחשב הפרה של ההסכם מבחינת ישראל. המבחן הכי גדול של ממשלת ישראל יהיה האכיפה באש במקרה של הפרה. אם לא תהיה אכיפה, זו תהיה חזרה למדיניות ההכלה והספירה לאחור עד להתעצמות חיזבאללה תתחיל.
במקרה שלא יהיה הסכם, יש לצה"ל תוכניות מבצעיות להרחבת התמרון הצבאי בלבנון. התוכניות כוללות הרחבה של התקיפות. בין היתר מתכוננים בצה"ל לאפשרות לתמרן בכפרים בעומק דרום לבנון. כפרים שלא הגיעו אליהם עד כה בתמרון הקרקעי, זאת במטרה להשמיד את היכולות של חיזבאללה באזור. גם בקו הכפרים השני ישנם אמצעי לחימה שצריך לטפל בהם.
בינתיים, צה"ל אפשר לחברות התשתית במדינה (נת"ע, חברת החשמל ומקורות) להיכנס ליישובים בצפון ולשפץ תשתיות שניזוקו במלחמה כחלק מההכנה לכך שתושבים יוכלו לחזור. הדבר הבא שהממשלה תעשה הוא לתמוך בשבים. בין היתר יש לבנות תשתיות לייצור מקומות עבודה. זו משימה לאומית וגם בזה תיבחן הממשלה.