אמש חשפנו ב"מהדורה המרכזית" קולות שבר נגד חמאס שטרם נשמעו ברצועה. אלא שאותן זעקות זעם של ימים אלה, היו ב-7 באוקטובר שאגות שמחה. עבור רבים בעזה, היום הזה סימן את תחילת הגאולה. אבל כבר אז היו מי שהבינו שעזה כרתה לעצמה קבר באותם רגעים ממש, ושאותה "גאולה" היא לכמה שעות בלבד. צפו בחלק השני של הפרויקט המיוחד.
"ברגע שעזתי שומע בבוקר על כל הדברים האלה שמוגדרים כהצלחות בעזה, הוא מתמלא בהמון גאווה", מסביר ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. "זו פעם ראשונה בתולדות הסכסוך שהם הכו בצורה כל כך אנושה את הישראלים".
הקולות מהציר ההומניטרי: "תכבשו את המדינות הערביות"
כמה עזתים שפגשנו במעבר ההומניטרי מג'באליה מתעקשים שהם לא היו חלק מהאיפוריה של אותם הימים. "7 באוקטובר - יום שחור, ואני שונאת את חודש אוקטובר", אומרת תושבת הרצועה. "אני מקללת את החודש הזה וכל מי שנולד בו. ואמן שב-7 באוקטובר 2025 ו-2026, תכבשו (שישראל תכבוש) את כל המדינות הערביות. שאלוהים יברך אתכם".
"לא שמחנו, כשראינו את זה (ביום הטבח)", מספר עזתי אחר במעבר ההומניטרי. "אני אחד האנשים שהיו בדרך לעבודה, והמלחמה התחילה. אז כשראיתי את המראות האלה פחדתי ממש. אני הייתי עד למראות מפחידים. חזרתי הביתה והדלקתי טלוויזיה, ראיתי שהשמחה הייתה מוגבלת. כלי התקשורת שמו דגש על קבוצה מסוימת שכן שמחה".
שאגות השמחה ב-7.10 מול זעקות השבר אחרי כן
כיום עזה היא מקום הרוס בקנה מידה תנ"כי. חלק ניכר ממנה כבר לא ראוי למגורי אדם, מקום מוכה עוני ובעיקר ייאוש. את הפער הזה בין אז לעכשיו, מצאנו ברשת X, טוויטר לשעבר. נעזרנו בדניאל וכטל שסייע לנו לאתר את הציוצים של אותם אנשים, מ-7 באוקטובר ומהיום.
כך למשל כותב אחמד בצוהרי 7 באוקטובר: "אחרי המאורעות האלו, אם לא אשבע לחמאס, אינני גבר". שנה לאחר מכן הוא מצייץ: "אני רוצה למחוק הכול, ולהתחיל מחדש". סאמר צייץ בבוקר יום הטבח: "חצי עזה בשדרות, חצי שדרות בעזה. תפילת הצוהריים במסגד אל-אקצא". שנה לאחר מכן הוא כבר כותב: "העקירה קשה הרבה יותר מהמלחמה עצמה".
נאדה כתבה בבוקר 7 באוקטובר: "יש מוניות ליפו, כמה תעלה הנסיעה?", והוסיפה אמוג'י צוחק. שנה אחר כך, אותה נאדה כותבת: "איזה חטא חטאנו שחיינו התהפכו ככה? עבור מי ומה זה קרה?" רמי העזתי כתב בבוקר יום הטבח: "תושבי הגדה – יאללה, ערביי ישראל – יאללה", כשהמסר ברור. ארבעה חודשים בלבד אחרי כן הוא מגיב לציוץ של משתמש ב-X: "יא אהבל, תנקוב בהישג אחד שעזה הצליחה להשיג במבול שלה".
האסם מעזה כתב ב-7 באוקטובר: "זה המראה היפה ביותר. אנחנו בחלום. זו אווירת חג". שנה אחרי כן כתב: "בחיי שעייפתי, למה לחיות את הייאוש הזה?" נור העזתית כתבה ביום הטבח: "אלוהים, זה יפה יותר מחלום". שנה לאחר מכן היא כותבת: "אבדה התקווה, אני מודיעה על כניעתי".
עם המבט קדימה
כעת, כשהחורבן שולט ברחובות עזה, נשאלת השאלה – מה עכשיו? האם ניתן לנצל את גל הייאוש והזעם על חמאס כדי להסית את האוכלוסייה נגדו? "יש כל מיני מחשבות ישראליות על כך שאפשר להעביר את החברה (העזתית) ממסלול של מאבק מזוין לידי חברה סובלנית יותר, מתונה יותר וכן הלאה, אני חושב שאלה אספירציות לא מציאותיות ואין להן שום קשר למתרחש היום בעזה", אומר סא"ל במיל' אלון אביתר, מומחה לזירה הפלסטינית.
ואכן, בעולם אידיאלי זה היה המפתח, חינוך מחדש, בניית דור שכן שלא יראה ברצח יהודים ובהשמדת מדינת ישראל אידיאל מוחלט. כל הסכם עתידי ברצועה חייב לגעת בכך, בשורש. אלא שבפועל עד כה אין אפילו לקיחת אחריות או הכאה על חטא 7 באוקטובר, שזה כמובן חייב להיות הצעד הראשון.
"זה יום שאני חושב שהוא לא רק ציון דרך של הפלסטינים, הוא גם משהו שלהרבה ישראלים מפענח באופן שונה את סיפור שורשי הסכסוך ומה קורה כאן", מסביר מילשטיין. "יש משפט מדהים של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, שאומר, 'אנחנו נתחיל להיות עם, ברגע שנפסיק להתייחס אל עצמנו כאל מלאכים, כאל קורבנות'. הפלסטינים מתייחסים אל ישראל כאל דמון מוחלט. עד שלא יתפתח משהו יותר מורכב בשיח הפלסטיני, יהיה מאוד קשה לדבר על דו-קיום".